פרשני:בבלי:סוטה לא א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה לא א

חברותא[edit]

שנאמר  "במקהלות (כשנקהלו על הים) ברכו אלהים ה' ממקור ישראל", אפילו אותם שבמקור אמן.
והוינן בה: (והא לא חזו, הרי העוברים לא ראו קריעת ים סוף, וכיצד אמרו שירה?  39 

 39.  אע"ג דאמר במסכת נדה שהתינוק במעי אמו צופה מסוף העולם עד סופו, אין הכונה לראיה ממש אלא ראיה שכלית. ח"א מהרש"א.
ומשנינן: אמר רבי תנחום: כרס של אמן נעשה להן כאספקלריא המאירה, וראו).
שנינו במשנה: דרש רבי יהושע בן הורקנוס שלא עבד איוב אלא מאהבה שנאמר "הן יקטלני לו אייחל", ועדיין הדבר שקול לו אני מצפה או איני מצפה.
והוינן בה: מדוע הדבר שקול? וליחזי האי "לא" אי בלמ"ד אל"ף כתיב - "לא" הוא.
אי בלמ"ד וי"ו כתיב - "לו" הוא?
ומשנינן: וכי כל היכא דכתיב בלמ"ד אל"ף, "לא" הוא? אלא מעתה "בכל צרתם לא צר", דכתיב בלמ"ד אל"ף, הכי נמי ד"לא" הוא, ומשמעו שאינו חושש לצרתם?
וכי תימא הכי נמי? והכתיב "ומלאך פניו הושיעם"!  40 

 40.  קשה, למה לא מביא מ"אשר לא חומה" ו"אשר לא כרעים" דמשמעותו בוי"ו. וי"ל דהתם פשיטא דמיירי ביש לו חומה דהא כתיב לפני זה "כי ימכור בית מושב עיר חומה", וכן "אשר לא כרעים", ידוע שהארבה והחרגול יש להם כרעים. מה שאין כן "בכל צרתם לא צר" שיש לפרשו גם באל"ף. תוספות שאנץ.
אלא, על כרחך, משמע הכי ומשמע הכי, אפשר לפרשו גם כאילו כתוב בוי"ו, והוא הדין כשכתוב בוי"ו אפשר לפרשו כאילו כתוב באל"ף (פיהמ"ש לרמב"ם), ועל כן גם בענין איוב הדבר אינו מוכרע אם עבד מאהבה או מיראה.
תניא: רבי מאיר אומר: נאמר "ירא אלהים" באיוב, ונאמר "ירא אלהים" באברהם בעקידה "כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה".
ודרשינן מה "ירא אלהים" האמור באברהם - מאהבה.
אף "ירא אלהים" האמור באיוב - מאהבה.
והוינן בה: ואברהם גופיה, מנלן שמאהבה עבד?
ומשנינן: דכתיב "זרע אברהם אוהבי".
והוינן בה: מאי איכא בין עושה מאהבה לעושה מיראה מה ההבדל ביניהם?
ומשנינן: איכא, הא דתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה.
שזה העושה מיראה זכותו תלוי להגן על צאצאיו רק עד לאלף דור.
וזה העושה מאהבה זכותו תלוי עד לאלפים דור.  41 

 41.  אינו דומה להא דלעיל כב ב, דנחלקו בגמרא בפרוש מאהבה ובפרוש מיראה אם הוא משובח או לא. דשם הכוונה מאהבת שכר המצוות ויראת העונש, וכאן מיירי באהבת המקום ומיראתו, שמוראו גדול ומוטל על הבריות. רש"י.
והראיה, דהכא, בעושה מאהבה, כתיב "ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשומרי מצותי".
והתם, בעושה מיראה, כתיב "שומר הברית והחסד לאהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור". ו"שומרי מצותיו" היינו מיראה.  42 

 42.  שלשון שמירה נופל על לא תעשה כמו שאמרו השמר פן ואל, לא תעשה הוא, ומצוות ל"ת הם מצד היראה. ח"א מהרש"א.
ומקשינן: התם נמי כתיב "לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור", ומשמע שגם מאהבה רק לאלף דור?  43 

 43.  לכאורה היה יכול להקשות כן גם אקרא קמא, דכתיב גם ולשומרי מצותי. וי"ל דאפשר לפרש שהיראה באה מצד אהבה אבל בקרא בתרא דאוקמיה ביראה בעלמא פריך דהא כתיב בה גם אהבה. ח"א מהרש"א.
ומתרצינן: האי לדסמיך, והאי לדסמיך ליה.
ה"אלפים" סמוך ל"לאהבי", ואילו האלף סמוך ל"ושומרי מצותיו".
הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דרבא.
חד אמר ליה לרבא: אקריון בחלמאי הקרו לי בחלומי את הפסוק "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך".
וחד אמר ליה: אקריון לי בחלמאי "וישמחו כל חוסי בך, לעולם ירננו ויעלצו בך אוהבי שמך".
אמר להו רבא: תרוייכו רבנן צדיקי גמורי
אתון! מר שהקרו לו "ויעלצו בך אוהבי שמך", עובד מאהבה.
ואילו מר שהקרו לו "אשר צפנת ליראיך", עובד מיראה.



הדרן עלך פרק כשם שהמים





פרק שישי - מי שקינא




מתניתין:


מי שקינא לאשתו, בעל שהתרה באשתו בפני שני עדים, ואמר לה: אל תסתרי עם איש פלוני ! ונסתרה עמו. הרי -
אפילו אין עדים שנסתרה, אלא הבעל שמע כן מעוף הפורח, כלומר, ממי שאין ראוי לסמוך עליו, ודבריו הם כדברי עוף הפורח באויר, כגון עבד ושפחה הפסולים לעדות -
הרי היא אסורה עליו עד שתשתה.
ואם אינו רוצה להשקותה, יוציא אותה בגט, ויתן כתובה. שאין לה להפסיד כתובתה, כיון שיכול להשקותה, דברי רבי אליעזר.
וכדבריו בתחלת המסכת 'מקנא על פי שנים ומשקה על פי עצמו', שאין צריך עדות שנסתרה.
רבי יהושע אומר: אין אשה שותה אלא על פי שני עדים, וכדבריו בתחלת המסכת 'מקנא על פי שנים ומשקה על פי שנים', ולכן לא תצא אשה בעדות מי שאין ראוי לסמוך עליו.
עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה. עד שישיחו נשים הטוות לאור הלבנה בפריצותה (מוזרות - שוזרות), שאף על פי שאין כאן עדות שנסתרה, ואין בה דין שתיה, בכל זאת, כיון שנושאות ונותנות הנשים אודות פריצותה, מכוער הדבר, ותצא.  1 

 1.  כל זה ע"פ פרש"י. ובתוס' שאנץ כתבו בשם רשב"ם, שאף מה ששנינו שמע מעוף הפורח יוציא, אין פירושו כרש"י שעבד או שפחה העידו שנסתרה, אלא שיצא עליה קול שנסתרה, כי על אף שאין משקה אותה על פי קול, בכל זאת אסרו חכמים לקיימה, ויוציאנה עם כתובה. ולרבי יהושע רק בקול מפורסם כל כך שנשים הטוות לאור הלבנה משיחות בה, הוא שאסרו עליו לקיימה ויוציאה עם כתובה ע"ש, ועל דרך זה כתבו בתוס'. ודרך אחרת כתבו תוס' שאנץ בשם ר"ח, שמדובר בנסתרה בעדים ויצא עליה קול שנטמאת, שלדעת ר"א משיצא קול שנטמאת אין המים בודקים אותה ויוציאנה עם כתובה, ולר' יהושע רק בקול מפורסם שנשים הטוות לאור הלבנה משיחות בזה הוא שאין המים בודקים אותה ויוציאנה עם כתובה, ועד"ז מפרש הרמב"ם בפיה"מ ובפ"א סוטה ה"ח. אכן תוס' סוד"ה מי כתבו שנסתרה בעדים ונשאו ונתנו בה מוזרות בלבנה יוצאת בלא כתובה.
קינא לה בעלה ונסתרה, ואמר עד אחד: אני ראיתיה שנטמאת באותה סתירה.
לא היתה שותה. כי כבר התבררה טומאתה על ידי העד  2 .

 2.  בפשוטו העד נאמן שנטמאת ואסורה מחמת עדותו, אכן שיטת הרמב"ם בסופ"א סוטה שהעד אינו אלא מונע השתיה ונשארת אסורה מחמת קינוי וסתירה, וע"ש בפ"ג הכ"ג ובמל"מ וחי' הגר"ח, וע' עוד בפי"ח איסו"ב הי"ב ושם בפ"א הכ"ב, וע"ש בחי' הגר"ח ובאחיעזר ח"א סי' ו ועונג יו"ט סי' קע.
ולא עוד, אלא אפילו היה אותו עד עבד, אפילו שפחה, הפסולים לעדות - הרי אלו נאמנין שלא תשתה, ואף לפוסלה מכתובתה.
אף על פי שבדרך כלל צריך שני עדים להעיד בממון, במקרה זה האמינה תורה לעד אחד שנטמאה, לפי שיש רגליים לדבר, כיון שקינא לה ונסתרה.
וכשם שנאמן לטמאותה, נאמן להפסידה כתובתה.
חמותה, אם בעלה, ובת חמותה, אחות בעלה, וצרתה, אשה אחרת הנשואה לבעלה, ויבמתה, אשת אחי בעלה שאין לו בנים, ובת בעלה מאשה אחרת שהעידו עליה שנטמאת, הרי אלו נאמנות.
ולא אמרנו שנאמנות לענין להפסידה מכתובתה, שחמש נשים אלו חזקתן ששונאות אותה וחשודות להעיד עדות שקר לרעתה, אלא נאמנות לענין שלא תשתה בלבד.  3 

 3.  בתוס' רעק"א על המשניות הקשה דאף שאין נאמנות להפסידה, מכל מקום כיון שאינה שותה הרי עדיין ספק אם זינתה ועליה להביא ראיה שלא זינתה, וכמו שביארו בגמרא לעיל כה, ב מה ששנינו במשנה שם שמתו בעליהם עד שלא שתו יוצאות בלא כתובה. עוד הקשה דבירושלמי כאן סובר ר"ט שאף עד אחד אין נאמן לענין כתובה, ואף לר"ע שחולק שם מבואר בירושלמי הטעם דמיגו דנאמן לאוסרה נאמן על הכתובה, ותיפוק ליה דכיון שלא שתתה עליה להביא ראיה שלא זינתה. ובבית מאיר אבה"ע סי' קעח תי' דהו"ל איני יודע אם נפטרתי ודמי לאיני יודע אם פרעתיך שחייב לפרוע, משא"כ במתו בעליהם עד שלא שתו עד המיתה היה אפשר לברר על ידי שתיה ומשמתו נעשה ספק אם נתחייבו היורשים והו"ל איני יודע אם נתחייבתי. והגרע"א בתשו' מהדורא תליתאה סי' לא בתשובה להבית מאיר דחה דבריו (ועיין בנתה"מ סי' לט סק"י ובתוס' הרא"ש כתובות פו ע"א) ע"ש מש"כ בזה.
עתה מפרשת המשנה מנין למדנו שעד אחד נאמן להעיד שנטמאת.
שהיה בדין שלא יהא עד אחד נאמן בה.
שכך היה ראוי לדון: ומה אם עדות ראשונה, שנסתרה, שאין אוסרתה עדות זו איסור עולם אלא עד שתשתה.
בכל זאת, אינה מתקיימת בפחות משנים, וכשיטת רבי יהושע לעיל, שצריך שני עדים שנסתרה כדי לאוסרה עד שתשתה.
עדות אחרונה, שנטמאת, שאוסרתה איסור עולם, שמונעת אותה מלשתות, ואסורה על בעלה עולמית, אינו דין שלא תתקיים בפחות משנים.
תלמוד לומר "ועד אין בה".
ככתוב (במדבר ה, יג) "ונסתרה והיא נטמאה, ועד אין בה, והיא לא נתפשה".
כל עדות שיש בה. שכונת התורה כך, ונסתרה והיא נטמאה, אף שעדות גמורה של שנים שנטמאה אין בה, אלא כל עדות שיש בה שנטמאה אפילו אחד ואפילו פסול, אם לא נאנסה, הרי היא אסורה.
קל וחומר לעדות הראשונה מעתה. כיון שלמדנו שעד אחד נאמן שנטמאת היה ראוי לדון קל וחומר שעד אחד נאמן שנסתרה.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סוטה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב