פרשני:בבלי:סוטה לח ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה לח ב

חברותא[edit]

שנאמר: "אמור להם", ודרשינן: "להם" כמו "שלהם", ללמד: אמירה, היא אזהרת  הכהנים לשאת את כפיהם - משלהם (משל כהנים) תהא!
והילכתא כוותיה דאביי האומר שאין קוראים "כהן" לאחד.
ולית הלכתא כוותיה דרב חסדא, האומר שהכהן מקריא.
סימן למימרותיו הבאים של רבי יהושע בן לוי: א. מתאוה; ב. לברכה; ג. דוכן; ד. בעבודה; ה. כוס; ו. מכיר; ז. נהנה; ח. בעגלה.
אמר רבי יהושע בן לוי:
א. מתאוה: מנין שהקב"ה מתאוה לברכת כהנים -
שנאמר: "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם", הרי שתלה הכתוב את הדבר בבני ישראל להיות ברכת כהנים שימת שמו על בני ישראל, ולא עשאה צורך ישראל, אלא צורך מקום.  1 

 1.  א. נתבאר על פי רש"י; וכתב הרד"ל, דהדרשה היא ממה שלא נאמר "וישימו" לשון ציווי, אלא "ושמו" שהוא כמו הלואי וישימו. ב. ב"קהלות יעקב" (ברכות יג ה), יצא לידון בדבר החדש, שאין יכול כהן להוציא את חבירו בברכת כהנים, ומשום שלא מצאנו דין "שומע כעונה" אלא במצוות שבין אדם למקום, אבל במצוות שבין אדם לחבירו, לא אשכחן דין זה ד"שומע כעונה", כי במה שהצריכה תורה להגיד לחבירו, בעינן לכאורה שהוא עצמו יגיד, כי חבירו האדם יראה לעיניים, ולא נחשב אמירה לחבירו, על ידי מה שהלה שומע האמירה מאיש אחר ומתכוין לצאת באמירת חבירו; ובברכת כהנים יש לומר, שהמצוה הוא שיאמר הברכה לישראל השומעים, וכל כי האי גוונא יש לומר, שלא נאמר הדין "שומע כעונה"; ויש מקום לדון בסברתו, ממה שכתב רש"י כאן.
ואמר רבי יהושע בן לוי:
ב. לברכה: כל כהן שמברך, הרי הוא מתברך, וכהן שאינו מברך אין מתברך -
שנאמר: "ואברכה מברכיך".  2  ואמר רבי יהושע בן לוי:

 2.  א. ביאר רש"י, שאין ללמוד כן מן הפסוק "ואני אברכם", כי לדעת רבי יהושע בן לוי אין הכוונה שהקב"ה יברך את הכהנים, אלא שהקב"ה יסכים על ידי הכהנים המברכים את ישראל, וראה מה שהביא רש"י מחולין מט א. ב. מסתבר, כי מה שאמר רבי יהושע בן לוי: "ושאינו מברך אינו מתברך", בא הוא להשמיענו, שהכהן כשאינו מברך, אינו מתברך כשאר ישראל על ידי שאר הכהנים שעלו, שאם לא כן, הרי שפת יתר היא; ויותר נראה כן מלשון הרמב"ם סוף הלכות נשיאות כפים שהיפך את הסדר: "וכל כהן שאינו מברך אינו מתברך, וכל כהן המברך מתברך", וכן היא גירסת הרי"ף (מגילה טו ב מדפי הרי"ף).
ג. דוכן: כל כהן שאינו עולה לדוכן לברך, עובר בשלשה עשה:
"כה תברכו את בני ישראל".
"אמור להם".
"ושמו את שמי על בני ישראל".
רב אמר: חוששין שמא בן גרושה או חלוצה הוא (שהוא חלל, ואין כהונתו עליו).
ולא פליגי, כי אף רבי יהושע בן לוי סובר, שיש לחוש שמא חלל הוא; ובהכי פליגי:
הא דסליק לפרקים, שפעמים עולה הכהן לדוכן בחגים ובמועדים.  3 

 3.  א. נתבאר על פי רש"י, ומסתמא טעות סופר היא ברש"י, וצריך לומר: בשבתות ומועדים, וכן הוא במאירי. ב. כתבו התוספות, שהוא הדין אם עושה איזה דבר אחר כדי להחזיק את עצמו בכהן, וכגון שנוטל מתנות כהונה.
הא דלא סליק הכהן אפילו לפרקים, כי אז חוששין שמא חלל הוא.
ואמר רבי יהושע בן לוי: ד. בעבודה: כל כהן שאינו עולה בעבודה (אינו עולה לדוכן קודם שיסיים שליח ציבור את "רצה"), שוב אינו עולה -
שנאמר: "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וירד (אחר כך) מעשות החטאת והעולה והשלמים".
מה להלן בירך אהרן את ישראל בשעת עבודה שהרי אחר כך סיים את העבודה, אף כאן צריך שיעלה בעבודה.
ומקשינן: איני (והרי אין הדבר כך), שהרי:
והא רבי אמי ורבי אסי סלקי (עלו) לדוכן לאחר רצה!?
ומשנינן: רבי אמי ורבי אסי, מעיקרא קודם שסיימו רצה הוו עקרי כרעייהו (היו עוקרים את רגליהם לעבר הדוכן), ורק ממטא לא הוו מטו התם (לא הגיעו לדוכן) עד לאחר רצה.  4  וכדתני רבי אושעיא ברייתא: לא שנו אלא שלא עקר את רגליו בעבודה, אבל עקר את רגליו בעבודה, הרי זה עולה.

 4.  לשון רש"י הוא: כל כהן שאינו עולה בעבודה: קודם שיסיים שליח ציבור רצה צריך לעלות על הדוכן; מעיקרא הוו עקרי כרעייהו: ממקומן בעבודה, אבל רחוק היה מקומן מן הדוכן, ולא מטו "עד דגמרה ברכת העבודה". וצריך ביאור, שהרי מלשון רש"י לעיל נראה שאין צריך לעלות אלא בשעת ברכת העבודה, ועל זה אמרו בגמרא שעקירת רגלים הוי כמו עליה לדוכן, ואם כן למה צריכים היו להגיע "עד דגמרה ברכת העבודה"! ? ואף במאירי כתוב כן: "כל כהן שאינו עולה לדוכן בשעה ששליח ציבור אומר ברכת עבודה, רצה לומר קודם שיגמרנה, שוב אינו עולה, ומכל מקום כל שעקר את רגליו לעלות בשעת עבודה, אף על פי שלא הגיע לדוכן עד שגמר שליח ציבור ברכת עבודה הרי זה עולה", וצריך תלמוד להבין כוונת דבריהם. ולשון ה"שולחן ערוך" (נשיאת כפים קכח ח): "כשמתחיל ש"ץ רצה, כל כהן שבבית הכנסת נעקר ממקומו לעלות לדוכן, ואף אם לא יגיע שם עד שיסיים ש"צ רצה, שפיר דמי", וכתב ב"משנה ברורה" שהוא לאו דוקא, ואפילו אם לא יגיע שם עד שיסיים הש"ץ ברכת מודים, הרי זה עולה כל שעקר רגליו ברצה, ואיידי דרישא נקט רצה. ב. ראה ב"תורת הקנאות", שביאר למה לא תיקנו חכמים לומר "ברכת כהנים" בעבודה, כשם שהיה אצל אהרן, והסתפקו בעקירת רגלים בעבודה, שעל ידי זה הוי כאילו בירכו ברכת כהנים בעבודה.
ותנן נמי משנה במסכת ברכות:
"העובר לפני התיבה, אם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו", שמא לא יוכל לחזור לתפלתו, לדעת לכוין להתחיל ב"שים שלום", שדעתו מטורפת מאימת הציבור; "ואם הבטחתו (אם בטוח הוא) שנושא את כפיו וחוזר לתפלתו, כי בטוח הוא שאין דעתו מיטרפת מאימת הציבור, רשאי" לישא את כפיו.
והוינן בה (והקשו על זה בבית המדרש): והא לא עלה בעבודה  5  לדוכן!? אלא דעקר פורתא (עקר רגליו מעט בעבודה), הכא נמי (אף כאן) דעקר פורתא.

 5.  הגירסא נכתבה לפי הנראה מרש"י.
ואמר רבי יהושע בן לוי:
ה. כוס: אין נותנין כוס של ברכה (ברכת הזימון) לברך, אלא לטוב עין, שונא בצע וגומל חסד בממונו.
שנאמר: "טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל".
אל תיקרי "יבורך" אלא "יברך".  6 

 6.  ביאר המהרש"א, שלא תינתן הברכה אלא לטוב עין, כי ברכת המברך תחול כפי כוונת המברך ; וראה עוד שם.
ואמר רבי יהושע בן לוי:
ו. מכיר: מנין שאפילו עופות מכירים בצרי העין, ואין אוכלים משלהם?
שנאמר: "בני אם יפתוך חטאים אל תבא. אם יאמרו לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם. נבלעם כשאול חיים, ותמימים כיורדי בור כל הון יקר נמצא נמלא בתינו שלל. גורלך תפיל בתוכנו כיס אחד יהיה לכולנו", הרי שהכתוב מדבר בצרי עין אוהבי בצע.
ואומר הכתוב: "כי חנם מזורה הרשת (דרך ציידים לזרות חטים ושעורים ברשתם כדי שיבואו העופות לאכול) בעיני כל בעל כנף", כלומר: צרי העין לחינם מאבדים את מה שהם נותנים על הרשת, כי אף בעלי הכנף מכירין בהם, ואינן נהנין מאותן מזונות.  7  ואמר רבי יהושע בן לוי:

 7.  א. ב"יוסף דעת" הביא מדברי הגר"ח שמואלביץ זצ"ל, שהראה והוכיח מכמה מקומות בדברי חז"ל, שישנם חושים טבעיים נעלמים אצל בעלי חיים, להבחין בין בני אדם הגונים ושאינם הגונים; וכתב שם, שכן כתב המהר"ל בחידושי אגדות, אך המהרש"א כתב שודאי עופות אינן בני דעת ושכל להכיר בזה, אלא שהקב"ה שהוא משביע לכל חי רצון, אינו מזמין התמזן לעופות אצל ציידים צרי העין, וראה עוד שם. ב. וב"עיון יעקב" כתב: אפשר שלכן הזכיר עופות, משום שאף כי הם נהנים מן הגזל וכמו שכתב רש"י (ויקרא א טז) בטעם הדבר שמשליך את מעיה של עולת העוף ואינו מקטירן, והגזל הוא בת בקתא לצרי העין כמבואר בערכין טז א (ראה שם), אפילו הכי שונאים הם את צרי העין יותר מן הגנב, שהוא גונב כדי למלאות נפשו.
ז. נהנה: כל הנהנה מצרי העין, עובר בלאו.
שנאמר: "אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו. כי כמו שער (שין קמוצה ועין פתוחה) בנפשו כן הוא (מירר והשעיר  8  האוכל בנפשו של צר העין; כי) אכול ושתה יאמר לך (צר העין), ולבו בל עמך".

 8.  כן פירש רש"י; וציין לירמיה כט יז: "ונתתי אותם כתאנים השוערים", ושם פירש רש"י שהוא לשון שערוריה. והביא רש"י כאן בשם מנחם בן סרוק, שפירשו מלשון שיעור, תמיד הוא משער כמה יאכל זה ועד מתי.
רב נחמן בר יצחק אמר: עובר בשני לאוין:
א. "אל תלחם את לחם רע עין".
ב. "ואל תתאו למטעמותיו".  9 

 9.  א. בפשוטו, גדר הלאו הוא אבק גזל, וכעין מה שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה (ד ד) על "הנהנה מסעודה שאינה מספקת לבעליה"; ובגדר שני הלאוין יש לומר, שאם לחם בלחמו עובר באבק "לא תגזול", ומיד כשנתאוה למטעמותיו, עובר באבק לאו ד"לא תתאוה"; וראה אות ג. ב. ב"תורת הקנאות" כתב, דיש לומר שרב נחמן בר יצחק לא נחלק על רבי יהושע בן לוי, שאף הוא מודה שעובר בשני לאוין, ולא בא רב נחמן בר יצחק אלא לפרש, והביא דוגמא לזה מדברי רב נחמן בר יצחק במנחות צט, ראה שם ב"תורת הקנאות". ג. ב"יוסף דעת" הביא מדברי המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב עין טוב), כי כל מה שנותן צר עין לאחר, דבק בו עינו הרעה עד שהדבר ההוא מרוחק לגמרי מן העולם, ועובר בלאו, כמו אכילת דבר טמא שהוא מרוחק מן האדם. והביא מ"מכתב מאליהו" (חלק ד עמוד 5) שכתב לבאר את דברי המהר"ל: שהרי "עולם חסד יבנה", והחסד הוא קיום העולם, ומי שאין בלבו חסד הרי הוא מתנגד למציאות העולם, ואם נהנה אדם מצר עין שכזה הריהו משועבד לו, ולא יימלט מבלי שתהיה איזו השפעה ממנו עליו, וזוהי הסכנה והאיסור, שלא ידבק בו החסרון.
ואמר רבי יהושע בן לוי: ח. בעגלה: אין עגלה ערופה באה, אלא בשביל צרי העין.
שנאמר: "וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל, ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל. וענו ואמרו, ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו".
וכי על לבנו עלתה, שזקני בית דין ("זקני העיר") שופכי דמים הם, עד שצריכים הם לומר שאין הם כאלו!?
אלא "ידינו לא שפכו את הדם הזה", היינו: לא בא לידינו ופטרנוהו.
"ועינינו לא ראו", היינו: ולא ראינוהו והנחנוהו.
ומפרשת הגמרא: לא נהרג על ידינו, כשבא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, והוצרך ללסטם את הבריות, ונהרג על ידי מי שבא ללסטם ממנו את מזונותיו;  10  וזו היא צרות עין שבאה עגלה ערופה עליה.

 10.  א. נתבאר על פי רש"י לקמן מה ב. ב. הקשה המהרש"א: איך אנו אומרים שאין עגלה ערופה באה אלא על צרות העין, והרי אדרבה הם אומרים שלא היו צרי עין לגביו, ובכל זאת מביאים הם עגלה ערופה! ? וראה מה שתירץ שם, וראה "מנחה חריבה".
לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה, בלי חבורה שילך הוא עמהם.
אמר אדא אמר רבי שמלאי: בית הכנסת שכולה כהנים, כולן עולין לדוכן.
ולמי מברכין?
אמר רבי זירא: מברכין לאחיהם שבשדות.
ומקשינן: איני (והרי אין הדבר כן), שהרי:
והתני אבא בריה דרב מנימין בר חייא: עם שאחורי כהנים שאינם עומדים פנים כנגד פנים אינו בכלל ברכה, וכמבואר לעיל לח א; והרי העם שבשדות אינו עומד פנים כנגד פנים והאיך הם מתברכים!? ומשנינן: לא קשיא:
הא דאמר רבי זירא שמברכין לאחיהן שבשדות, היינו באופן זה דוקא, דהרי אניסי (אנוסים הם).  11 

 11.  הביאו התוספות מגמרא בסוף מסכת ראש השנה, שרק העם שבשדות חשובים אנוסים ולכן הם מתברכים, אבל העם שבעיר אינם חשובים אנוסים, שהיה להם לבוא לפני הכהנים להתברך.
הא דאמרינן בעם שאחורי הכהנים שאינם בכלל ברכה, הוא משום דלא אניסי (אינם אנוסים) מלבוא כנגד הכהנים להתברך מהם פנים כנגד פנים, אלא שאין הברכה חשובה עליהם לטרוח בשביל כך.  12 

 12.  ב"דבר אברהם" חלק א סימן לא אות ג, הוכיח מסוגיא זו שדין "פנים כנגד פנים" אינו מן התורה, ומה שלמדו זה בגמרא לעיל לח א מ"אמור להם", אינו אלא אסמכתא, שאם לא כן אין שייך לחלק בין אנוסים ללא אנוסים, וראה עוד שם.
תו מקשינן: והתני רב שימי מבירתא דשיחורי (שם מקום):
בית הכנסת שכולה כהנים, מקצתן של הכהנים עולים לדוכן, ומקצתן עונין אמן;  13  הרי שאין כולם עולים לדוכן.

 13.  יש מי שפירש, על פי מה שנראה מספר "המקצועות" (הובא בעמוד א בהערה 16), שכהן מוציא את ישראל ידי חובתן כשהוא מברך אותם; וזה הוא שאמרו כאן, שאותם הכהנים שאינם מברכים, הרי הם כישראל המתברכים, ויוצאים ידי חובתם בעניית אמן ; ואולם ראה ב"תורת הקנאות" וב"מנחה חריבה".
ומשנינן: לא קשיא:
הא - דמקצתן עולים ומקצתן עונים אמן - בכגון דאישתייר בי עשרה כהנים מלבד העולים לדוכן, כי אז חשובים הם העשרה להתברך לבדם.
הא דכולם עולים, בכגון דלא אישתייר בי עשרה אם יעלו חלק מהם לדוכן, והיות ואינם חשובים להתברך לבדם, לכן מברכים כולם לעם שבשדות.  14 

 14.  כתב המאירי: ויש כאן מקום עיון, שהרי אמרו (משנה במגילה כג ב) שברכת כהנים בעשרה והכהנים אף הם מן המנין, ואם כן למה צריך שיהיו עשרה שומעים מלבד הכהנים העולים! ? ולא יישב.
גופא: תנא אביי בריה דרב מנימין בר חייא: עם שאחורי כהנים, אינן בכלל ברכה.
ומבארת הגמרא דהא פשיטא, הדין הבא פשוט הוא ואין בו ספק:
אריכי באפי גוצי לא מפסקי (אדם ארוך אינו הפסק בין הכהנים לבין ישראל גוץ שמאחוריו), שאם כן אין לדבר סוף.
וכן פשוט הוא שתיבה (בימה) שמניחין עליה ספר תורה, לא מפסקא (אינה מפסקת) ואפילו גבוהה יותר מקומת אדם ורחבה ויש לה מחיצות, ומשום שתשמיש בית הכנסת היא.  15 

 15.  נתבאר על פי הרשב"א בתשובה חלק א סימן צו, ומבואר שם, שהוא הדין תיבה שמתפלל עליה שליח הציבור, ראה שם וב"הערות", וראה הערה 16.
ומה שיש להסתפק הוא: מחיצה מאי דינה להפסיק בין ישראל לבין הכהנים?  16 

 16.  א. כתבו התוספות שספק הגמרא הוא בדלא אניסי, אבל אם אנוסים הם הרי לא גרע מעם שבשדות שהם מתברכים אף שאין פניהם כנגד הכהנים; והוסיפו לבאר, שאף על פי שאינם אנוסים עדיפי מעם שאחורי הכהנים, כי העם שאחורי הכהנים מראין בעצמן כאילו אין הברכה חשובה בעיניהם, דכתיב אמור להם פנים כנגד פנים והם עומדים אחורי עורף, אבל בהפסק מחיצה היות ואין הם עומדים אחורי עורף לאו מילתא היא, כי לא מצינו שיקפיד הכתוב בדבר; וראה מה שכתב ב"הערות". ב. לשון הרמב"ם הוא: "ואם היתה מחיצה בין הכהנים ובין המתברכים, אפילו היא חומה של ברזל הואיל ופניהם מול פני הכהנים הרי הם בכלל הברכה", וכתב ב"עין משפט" דף יח ב אות ז (שבשולי "לקוטי הלכות"), שלכאורה משמע מלשון הרמב"ם שהמחיצה אינה גבוהה כל כך, ועדיין פני העם מול פני הכהנים, וה"כסף משנה" דוחק עצמו בלשון הרמב"ם; ומטעם זה כתב שם בדף יח א אות ס, שבאיזה מקומות עושין עמוד גבוה לש"ץ יותר מקומת איש, אפשר שלכתחילה טוב יותר שיזהרו הכהנים העולים לדוכן, שלא יעמדו נגד אותו העמוד, כי הוא מפסיק בינם לבין העם, ואין זה פנים כנגד פנים. ואולם בשו"ת הרשב"א הנזכר בהערה 15, כתב, שאפילו התיבה גבוהה מקומת איש, אין בכך כלום; ודקדק כן, משום שמשמע שהתיבה היא דומיא דאריכי באפי גוצי.
תא שמע: דאמר רבי יהושע בן לוי:
אפילו מחיצה של ברזל, אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים.
איבעיא להו:
ישראל העומדים מן הצדדין של הכהנים, מהו שיהיו בכלל ברכה? אמר אבא מר בר רב אשי: תא שמע מהא דתנן במסכת פרה:
אם נתכוון - המטהר את האדם או הכלים שהם טמאי מת - להזות ממי פרה לפניו,


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סוטה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב