פרשני:בבלי:סוטה מד ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה מד ב

Hand-157251 640.png ערך זה מכיל שאלות שנענו בדף השאלות.
עבור לדף השאלות לצפייה בתשובות. לצפייה בעוד ערכים המכילים שאלות שנענו לחץ כאן.


חברותא[edit]

כיון שתחילת ניסה נפילה - שהבריחה מן המערכה היא התחלה של המפלה, שכן היא מכניסה בהלה ורוח של תבוסנות בקרב הלוחמים, וזה גורם לכשלונות במערכה,
שנאמר "נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם" (שמואל א' ד, יז) שתחילה "נס ישראל" ואחר כך "מגפה גדולה היתה בעם",
ולהלן במקום אחר הוא (הכתוב) אומר "וינוסו (אנשי) ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים" וגו' (שם לא, א) בתחילה "וינוסו" ואחר כך "ויפלו", לפיכך ממנים זקיפים גבורי חיל, אשר ישמרו על המשמעת בצבא, ויחזקו את רוח הלוחמים על ידי אומץ רוחם ושלמות הנהגתם  13 .

 13.  כתב המאירי וז"ל: "וכל אחד נשען על קונו, ואם חס ושלום מבהיל עצמו, ומסבב אימה ויראה בלבו, עובר בלא תעשה, שנאמר: "אל תיראו" וכו', ומתוך כך ישים נפשו בכפו, ולא יזכור ביתו ואשתו ובניו וממונו, אלא ימחה זכרם מלבו, ולא יחשוב בשום דבר אלא למלחמה".
וכל הפרשה הזאת: שיש החוזרים מן המערכה ועוסקים בהספקת מזון ובתיקון דרכים וכדומה, ויש שאינם זזים ממקומם, במה דברים אמורים דווקא במלחמות הרשות שנלחמים כדי להרחיב גבול ישראל ולקחת מס העמים, או מלך שנלחם כדי להרבות בגדולתו ולהוסיף כבוד לשמו,
אבל במלחמות מצוה כגון כיבוש הארץ בימי יהושע או מלחמת עמלק, הכל יוצאין למערכה  14 , אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.

 14.  מפשטות לשון המשנה משמע שבמלחמת מצוה הכל יצאו למלחמה אפילו עוברי עבירות. אבל יעויין במנחה חריבה שכתב דמסתבר לו שלרבי יוסי ורבי יוסי הגלילי שחוזר משום עבירות שבידו, כל שכן שחוזר במלחמת מצוה שלא יגרום לנו בחטאו, וכענין דאיתא במדרש פרשת נשא שהזהיר משה אותם שבשעה שיצאו למלחמה יזהרו שלא יהיה בהם ניאוף עיי"ש.
אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים שיש חוזרים מן המערכה ויש שאינם יוצאים כלל למלחמה,
במלחמות מצוה שישראל עושין כדי שלא יתגברו עליהם, שגם זה נקרא מלחמת מצוה לרבי יהודה, וגם עליה מותר לבטל המצוות, מחמת שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, ואילו לתנא קמא אינו עוסק במצוה וחייב בכל המצוות.
אבל במלחמות חובה דהיינו שבעה עמים ועמלק, הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה  15 ,

 15.  הרדב"ז על הרמב"ם (פ"ז מהלכות מלכים ה"ד) הקשה מדוע כלה יוצאת מחופתה, והרי אין דרך הנשים לעשות מלחמה, שכתוב "כל כבודה בת מלך פנימה". ותירץ, שהכוונה, שכיון שחתן יוצא מחדרו, ממילא כלה יוצאת מחופתה, שאינה נוהגת ימי חופה, והוסיף, שאפשר שבמלחמת מצוה היו הנשים מספקות מים ומזון לבעליהן. וכן כתב הרש"ש. אבל במנחת חינוך (מצוה תר"ג) משמע שהבין את משנתינו כפשוטו, שנשים הולכות למלחמה.
ומבואר בגמרא שכל מחלוקתם של תנא קמא ורבי יהודה הוא רק אם מותר לבטל המצוות כדי שלא יבואו האויבים, שתנא קמא קורא לזה רשות, ורבי יהודה קורא לזה חובה:
גמרא:
מאי איכא (איזה הבדל יש) בין שיטת רבי יוסי לשיטת רבי יוסי הגלילי? שלכאורה הם מסכימים לאותו דבר, ש"ירא ורך הלבב" הוא עובר עבירה.
ומתרצינן: איכא בינייהו, לגבי עבירה דרבנן מדברי סופרים, שלדעת רבי יוסי הגלילי חוזר, ולדעת רבי יוסי אינו חוזר אלא על עבירה מן התורה, כגון האיסור לכהן גדול להנשא לאלמנה.
כמאן אזלא (כמו איזה שיטה נאמרה) הא דתניא: אפילו אם שח (דיבר), בין הנחת תפילה של יד לתפילה של ראש  16  ולא חזר לברך שוב על התפילין של ראש - עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה  17 .

 16.  בשו"ע (או"ח סי' נ"ד סעיף ג') כתב המחבר: המספר בין ישתבח ליוצר, עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה. ועיין בקרן אורה בסוגיין שהקשה, דהא לא קיימא לן הכי, אלא כרבי עקיבא שאינו חוזר כלל משום עבירה. ועיין במשנה ברורה שם שהביא בשם האליהו רבה שהמטה משה כתב לפרש את דברי המחבר, שהקליפות מבטלים לעלות התפילה, ועל ידי פסוקי דזמרה מכריתים אותם, וכששח חוזרים אותם גדודים שהם מעריכים מלחמה בינינו, עיי"ש. ואולי משום קושית הקרן אורה פירש כן שלא לפי פשוטו.   17.  האור זרוע בהלכות תפילין (סי' תקפ"ב) הביא בשם תשובת הגאונים: סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה, ואם הפסיק בשביל לענות יהא שמיה רבה או לקדושה אינו חוזר עליה מעורכי המלחמה, אלא חייב לברך ברכה שניה על של ראש. וברא"ש במנחות (הלכות תפילין סי' ט"ו) כתב, שאין להפסיק אף ליהא שמיה רבה ולקדושה ולאמן, והביא שבהלכות תפילין עתיקתא כתב: סח בין תפילין של יד לתפילין של ראש, אם סח שיחת חולין חוזר עליה מעורכי המלחמה, ואם בקדושה ויהא שמיה רבה סח, אין חוזר עליה מעורכי המלחמה אלא חוזר ומברך על של ראש שתים, וביאר הרא"ש דנהי דאין העבירה גדולה כל כך בשביל שיחזור עליה מעורכי המלחמה, אבל יש בזה איסור שגורם לברך ברכה שאינה צריכה.
כמאן (כשיטת מי)
ומבארינן: כשיטת רבי יוסי הגלילי שסובר שאף על עבירה קלה חוזר.
מאן תנא להא דתנו רבנן:
שמע קול קרנות (חצוצרות) והרתיע (ורעד מפחד),
או שמע הגפת תריסין (הקשת מגינים) והרתיע,
או שמע צחצוח חרבות, ומחמת פחד - מים (מי רגלים) שותתין לו על ברכיו,
דינו שחוזר מעורכי המלחמה.
כמאן - כשיטת מי נאמרה ברייתא זו,
לימא (אולי נאמר) שלפי שיטת רבי עקיבא היא נאמרה, שמפרש את "הירא ורך הלבב" כמשמעו, ולא נאמרה לפי שיטת רבי יוסי הגלילי שמפרש את "הירא ורך הלבב" על עבירות שבידו? אומרת הגמרא, לא!
בהא (בזה) אפילו רבי יוסי הגלילי מודה שחוזר  18 ,

 18.  הכסף משנה (פ"ז מהלכות מלכים הט"ו) כתב שרבי יוסי הגלילי מודה לכל דברי רבי עקיבא. אבל הלחם משנה חולק ואומר, שמלשון הגמרא "בהא" משמע שרק כשמפחד פחד גדול מודה רבי יוסי הגלילי לרבי עקיבא, אבל כשאינו מפחד כל כך אלא שהוא רך הלב, חולק על רבי עקיבא. ובליקוטי הלכות להחפץ חיים פסק כהלחם משנה.
משום דכתיב "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" (דברים כ, ח) שאדם שהכל רואים בו שהוא מפחד מאוד, הוא משפיע על אחרים, וגורם להם גם כן לפחד,
אם כן רבי יוסי הגלילי אינו חולק על רבי עקיבא, באדם שמפחד מחמת המלחמה, שחוזר. אלא שמוסיף עליו, שגם הירא מעבירות שבידו חוזר:
שנינו במשנה: והיה ככלות השוטרים כו' שתחילת ניסה נפילה:
ומתמהינן על הלשון: האי (זה הלשון) "מפני שתחילת ניסה נפילה", שמשמעותו שתחילת הניסה, היא הנפילה,
שלכאורה היה צריך לומר להיפך: "מפני שתחילת נפילה ניסה" מבעי ליה, שתחילת הנפילה היא מחמת הניסה, אלא אימא (אכן, אמור), מפני שתחילת נפילה ניסה, וזו כוונת המשנה:
שנינו במשנה: במה דברים אמורים במלחמות הרשות כו':
אמר רבי יוחנן: מלחמת רשות דרבנן, כלומר, מה שחכמים קוראים "מלחמת הרשות" זו היא מלחמת מצוה לפי דברי רבי יהודה,
ומלחמת מצוה דרבנן - ומה שחכמים קוראים "מלחמת מצוה" זו היא מלחמת חובה לפי דברי רבי יהודה,
ומוסיף רבא לפרש: אמר רבא: בעיקר הדברים אין הבדל בין רבי יהודה לחכמים,
שמלחמות יהושע שהיו לכבש - דברי הכל חובה ועל כולם לצאת למלחמה
ומלחמות בית דוד שהיו לרווחה שנלחם בארם צובה להוסיפה על ארץ ישראל, ובשאר סביבותיה להעלות לו מנחה ומס עובד, דברי הכל רשות ואף לדעת רבי יהודה מלחמת רשות היא, ואין הכל יוצאים בה.
כי פליגי (במה נחלקו)?
במלחמה שנלחמים ישראל כנגד אויב, בשביל למעוטי (להחליש) את העובדי כוכבים, דלא ליתי עלייהו (כדי שלא ילחמו בישראל), ושלא יתנפלו על ארצם, שיראים שמא יבואו עליהם, או שנודע להם שהאויבים מכינים עצמם לכך.
ואף בזו כולם סוברים שאין הכל יוצאים, אלא שמר - רבי יהודה, קרי לה מלחמת מצוה, ומר - וחכמים, קרי לה מלחמת רשות,
ונפקא מינה: לענין העוסק במצוה שפטור מן המצוה
שרבי יהודה קורא לה מלחמת מצוה שהעוסק בה פטור ממצוה אחרת הבאה לידו, וחכמים קוראים לה מלחמת הרשות, שהעוסק בה אינו רשאי להתבטל מן המצוה הבאה לידו  19  .

 19.  התורת קנאות העיר, שהרי המלך היה מצוה שילכו למלחמת הרשות, וכששומע למלך מקיים מצות עשה של "שום תשים עליך מלך", ולמה לא אמרינן בזה שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ואין ליישב על פי מה דאיתא ברמב"ם (פ"ג מהלכות מלכים ה"ט) שהמבטל גזרת מלך בשביל שנתעסק במצות אפילו במצוה קלה הרי זה פטור דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין, דהיינו דוקא בשכבר התחיל המצוה האחרת אבל כאן הוא להיפך שהוא כבר עסוק בקיום מצות המלך, והיה צריך להיות פטור מטעם עוסק במצוה פטור מן המצוה. וכתב לתרץ בדוחק שאין הכי נמי אנשי הצבא גם במלחמת הרשות פטורים משאר מצות, והא דאמרינן נפקא מינא לעוסק במצוה היינו שהמלך גופא אינו פטור ממצוות אחרות, וצ"ע.



הדרן עלך פרק משוח מלחמה





פרק תשיעי - עגלה ערופה




מתניתין:


שנינו בריש פרק שביעי, שפרשת עגלה ערופה נאמרת בלשון הקדש, ובמשנה (לקמן מ"ה ב') מפורט סדר הבאת עגלה ערופה, שזקני העיר אומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה,  1  והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל וגו'.

 1.  רש"י והרמב"ם כתבו שבין הזקנים ובין הכהנים יאמרו בלשון הקדש, ואף שהילפותא בגמרא נאמרה על "וענו ואמרו" האמור רק בזקנים, למדו הראשונים מסתימת לשון המשנה בפרק שביעי, שכל הפרשה נאמרת בלשון הקדש. (ועי' נחל איתן ט"ו ד' א', ובהערות בסוף הספר הוסיף, שבכהנים לא נאמר "ואמרו", ומשמע שאמירה אחת לזקנים וכהנים, שכלם צריכים לומר בלשון הקדש).
והמקור שצריך לאומרה בלשון הקדש, שנאמר, כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך (ובגמרא מבואר שבפרשה זו למדו מגזירה שוה שמדובר בלשון הקדש).
שלשה דיינים מבית דין הגדול שבירושלים  2  היו יוצאין והולכים למקום שנמצא בו החלל, ומודדים ממנו לערים סביבותיו לדעת מי הקרובה ביותר.

 2.  בתוספתא שנינו בית דין הגדול שבלשכת הגזית, ובמנחת חינוך (תק"ל) כתב שלשון התוספתא לאו בדוקא, שאפילו ישבו בשאר מקומות בירושלים שולחין למדוד ולערוף. אך דעת החינוך (תקל"א) שדין עגלה ערופה נוהג רק כשסנהדרין יושבת במקומה בלשכת הגזית, וכן משמע ברמב"ם (פ"ט מרוצח ה"ד). וכתבו בקרית ספר ובבאר שבע שטעמם מפני שדין עגלה ערופה כדיני נפשות. ולכן כתב הרמב"ם שאין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין של כ"ג, שדיני עגלה ערופה כדיני נפשות, ועיין לקמן בהערות על הגמרא.
רבי יהודה אומר, חמשה דיינים היו יוצאים, ולמד רבי יהודה שצריכים חמשה דיינים למדידת מרחק הערים, ממה שנאמר "זקניך" ומיעוט רבים שנים, וכן "ושופטיך" משמע עוד שנים, וכיון שקיימא לן שלעולם אין עושין בית דין שקול, שיכול להחלק שוה בשוה, ולא יוכלו להכריע הדין לפי הרוב, לכן מוסיפין עליהן עוד דיין אחד, ונמצאו חמשה דיינים היוצאים למדוד את מרחק הערים מהחלל.
נמצא החלל טמון בגל של אבנים,  3  או תלוי באילן, או צף על פני המים לא היו עורפין עגלה לכפר על הדם, שנאמר כי ימצא חלל באדמה, ודרשינן שהפרשה נאמרה רק כשנמצא באדמה, ולא כשנמצא טמון בגל, וממה שכתוב שנמצא נופל, דרשינן ולא תלוי באילן,  4  ומהכתוב בשדה, דרשינן ולא צף על פני המים.

 3.  כך פירש רש"י ודייק הגרי"ש אלישיב שאילו נמצא טמון בגל של עפר נקרא שנמצא באדמה, והיו עורפין. ובנחל איתן (ג' ג' ב') דחה, שהרי רש"י פירש בסמוך שממעטינן מדכתיב בשכחה על פני השדה, ולא בתוך השדה. ואפילו למאן דאמר שעורפין על טמון היינו דוקא בגל אבנים, אבל בגל עפר יש להסתפק שמא קברוהו כדרך קבורה, ופשיטא שלא עורפין. ובמאירי פירש, שמצאוהו טמון בארץ או בגל של אבנים. ועיין במנחה חריבה שהאריך בזה.   4.  בדבר אברהם (ח"א ו') דן בנופל ואינו תלוי באילן, אם המיעוט מפני שאינו מגיע לארץ או מפני שהוא עומד ולא נופל, ונפקא מינה מאידך לעומד על הארץ, והוכיח שהמיעוט על עומד ולא על תלוי, שהרי בגמרא מבואר שצף על אבן אין עורפין עליו, ואם כן אין צורך למעט תלוי, והביא כסף משנה שנקט שדוקא צף במים, ויש לדחות שבא למעט שאין צף על חפץ, ולא התלוי באויר. ובנחל איתן הוכיח עוד שהמיעוט על עומד, שכן מיעטו לענין מלקות, והפילו השופט - ולא עומד. וכן הסיק הרש"ש. ועיין במאירי בשם הירושלמי וביאור דבריו בנחל איתן (ג' ד' ב').
נמצא סמוך לספר, קרוב לגבול של ארץ הגויים, או קרוב לעיר שרובה  5  עובדי כוכבים, ובגמרא מבואר שבאזורים אלו נחשב המציא עצמו למיתה. או שנמצא קרוב לעיר שאין בה בית דין, לא היו (עורפין)  6  (מודדין) שלא ניתן לקיים בה את הכתוב ויצאו זקני העיר ההיא.

 5.  כן גירסת רש"י, ותוס' (בסנהדרין פ"ו) ולדבריהם במחצה ישראל ומחצה גויים עורפין. אך הרמב"ם ומאירי גרסו עיר שיש בה גויים, ודייק המנחת חנוך מדבריהם שאפילו יש גוי אחד בעיר אין עורפין, דישראל אינם רוצחים ומסתמא הגוי הרגו, ותמוה לומר כן, שהרי לא שייך להחשיבו כממציא עצמו למיתה.   6.  כך גרס הב"ח, וגירסת "לא היו עורפין", אפשר להעמידה באופן שלא היו סביבות החלל עוד ערים שיש בהם בי"ד, אלא יושבת בין ההרים, שבאופן זה כתבו תוס' במכות (י' ב') שנחלקו אמוראים אם מודדין לעיר שאין בה בי"ד, או שלא מודדין ולא עורפין. ולגבי הנמצא סמוך לספר או לעיר שרובה גויים, לכאורה פשיטא שאין עורפין, אך בתוספתא כאן גרסי' אין מודדין אליה אלא לעיר אחרת, ותמוה, שהרי אין עורפין כי המציא עצמו למיתה ולשם מה ימדדו, ובנחל איתן (ו' ג' ח') דן ליישב לפי שיטת תוס' רי"ד (ב"ב כ"ג) שאם רוב העיירות סביב של ישראל מודדין אליהן, והיינו אף שעיירת הגויים קרובה יותר.
ולכן, אין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין, ומניחים את העיר שאין בה בית דין, ומודדים לשאר הערים סביבותיה שיש בהם בית דין, לדעת מי מהן הקרובה ביותר לחלל, והיא מביאה את העגלה ערופה.
גמרא:
והוינן במה ששנינו שהמקור שפרשת עגלה ערופה נאמרת בלשון הקדש, הוא מהכתוב כי ימצא חלל וגו', שלכאורה תמוה מאי קאמר, איך למד התנא מפסוק זה לאומרה בלשון הקדש.
ומבארינן, אמר רבי אבהו, הכי קאמר, שבהמשך פרשה זו שמתחלת בפסוק כי ימצא חלל, נאמר, וענו ואמרו זקני העיר ההיא, ידינו לא שפכו את הדם הזה, ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו וגו' את הברכות והקללות בהר גריזים והר עיבל, ולומדים בגזירה שוה "וענו - וענו" מה ענייה האמורה להלן בלויים, היו צריכים לאמרה בלשון הקדש (כדדרשינן לעיל ל"ג א'), אף כאן הכהנים וזקני העיר אומרים דבריהם בלשון הקדש.  7 

 7.  בנחל איתן (ט"ו ב' ז') וכן בהערות הגרי"ש אלישיב נקטו שכיון שילפינן מהלויים, הרי שגם צריך לומר בקול רם, וכמו שאמרו לעיל ל"ב ב' שכל מקום שנאמר עניה, היינו בקול רם, וכמקרא ביכורים וברכת כהנים, שכתבו תוס' לעיל ל"ח א' שנאמרים בקול רם מפני שנלמדים מברכת הלויים ונפקא מינה להוציא אחר בקריאת הפרשה. שדנו רבותינו אם שייך להוציא אחר ידי חובתו לומר בקול רם, ועיין בקהילות יעקב (ברכות י"א) שהביא דעות בית הלוי והחזון איש בזה.
ואין כוונת התנא ללמוד מהפסוק שהביא, אלא שממשיך עוד בענין עגלה ערופה, ובא לפרט וסדר עגלה ערופה כיצד, כמו שנאמר כי ימצא חלל בשדה, ויצאו זקניך ושופטיך, ללמדנו ש"שלשה מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין" וכל מה ששנינו בהמשך.
שנינו במשנה, רבי יהודה אומר חמשה וכו'.
תנו רבנן, ויצאו זקניך ושופטיך, ודרשינן "זקניך" משמעותו לפחות שנים  8  וכן "שופטיך" עוד שנים, ואין בית דין שקול, לפיכך מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן חמשה, דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר, שדרשינן רק "זקניך" דהיינו שנים, ואין בית דין שקול, ולכן מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן שלשה.

 8.  בתרגום יונתן תרגם ויפקון תרין מן חכמיך ותלתי מן דייניך, ומסתבר שנקט שלשה בשופטיך ולא בחכמיך, כיון שאחר שהוסיפו שופטים נעשה בית דין שקול ואז מוסיפין אחד מהם, וגם משום שנאמרו בסוף הפסוק.
ומקשינן ורבי שמעון, למה לא ידרוש שצריך חמשה דיינים למדידה, והא כתיב גם "ושופטיך", ומשמע עוד שנים, ומתרצינן ההוא מיבעי ליה לרבי שמעון לדרוש שיצאו שלשה מיוחדין שבשופטיך דהיינו דיינים מבית דין הגדול שבלשכת הגזית.  9 

 9.  בחידושי הגר"ח (בענין קידוש החדש) תמה מה ענין חמשה מיוחדים מסנהדרין, והרי אין מעלה לסנהדרין אלא כשהיא בשבעים ואחד דיינים, ומה לי מהיכן יצאו חמשה אלו. והוכיח מכאן שאין דיני הסנהדרין נוגעים רק להלכות בית דין והוראות ההלכות, אלא נוסף חלות מינוי דין בסנהדרין על כל אחד מע"א זקנים שהתמנו בה, ומה שה"מקום גורם" הוא רק לענין דיני בית הדין, אך המעלה שבגברא קיימת אף מחוץ לבית דין, ולכן צריך דוקא חמשה מסנהדרין, שהם מיוחדין שבשופטיך, והרדב"ז (פ"ה מסנהדרין ה"ה) ביאר שצריכים שיצאו חמשה המיוחדין והגדולים שבסנהדרין, אך דין זה נוהג רק בעריפת העגלה, ואילו למדידתה צריך להוציא את כל הסנהדרין, ויבואר להלן.
ומקשינן מאידך, ורבי יהודה מהיכן ילמד שיהיו הדיינים מלשכת הגזית, ומבארינן שדרש ממה שהיה אפשר לומר "זקני" ונאמר "זקניך" ומכך נפקא ליה שיהיו השלשה מיוחדין שבשופטיך.
ומבארינן מאידך ורבי שמעון שלא דרש מהיתור שבתיבת זקניך, סבר שאי אפשר לכותב "זקני", כיון דאי כתב רחמנא "זקני" הוה אמינא אפילו זקני השוק, ואין צורך בדיינים מהסנהדרין, ולשם כך כתב רחמנא זקניך, ואי כתב רחמנא רק זקניך, הוה אמינא שדי שיצאו דיינים אפילו מסנהדרי קטנה של עשרים ושלשה, והיא קיימת בכל עיר, ולכן כתב רחמנא "ושופטיך" ללמדנו שיהיו ממיוחדין שבשופטיך, שהם בסנהדרין גדולה, ואי אפשר ללמוד מכאן להוסיף עוד שני דיינים שיצאו למדוד.
ומבארינן מאידך, ורבי יהודה שלמד מ"זקניך" למיוחדים שבשופטיך, לא הוצרך ללימוד את גוף הדין שלא יהיו מזקני השוק, כיון שהוא גמר גזירה שוה "זקני - זקני", מזקני העדה האמורים בפר העלם דבר של צבור, מה להלן בפר העלם דבר, מדובר במיוחדין שבעדה, אף כאן יוצאים זקני בית דין המיוחדין שבעדה. ומקשינן, אי גמר רבי יהודה לדיני עגלה ערופה מפר העלם דבר, לגמרה לכולה מילתא מהתם ואף את מנין חמשה דיינים היוצאים למדוד, יכול ללמוד מפרשת פר העלם דבר, שממנה הוכיח רבי יהודה (בסנהדרין ג' ב') שצריך חמשה דיינים בבית דין, ואם כן "זקניך" ו"שופטיך" למה לי. ומסקינן, שבאמת למד רבי יהודה למיוחדים שבשופטיך מגזירה שוה, אלא דרש מ"שופטיך" לשנים דיינים כמו רבי שמעון,  10  ואת הוי"ו שבתיבת ושופטיך דרש למניינא להוסיף עוד שני דיינים שיצאו למדוד.

 10.  מכאן תמהו האחרונים על רש"י בחומש, שפירש זקניך, מיוחדים שבזקניך, אלו סנהדרי גדולה, ומסוגיין מבואר שלכולי עלמא ילפינן משופטיך ולא מזקניך. ובדינא דחיי (מ"ע ע"ח) תירץ שרש"י סובר כר' אליעזר בן יעקב בסמוך, שלמד משופטיך למלך, וזקניך לסנהדרין. אך תמה שרש"י לא הזכיר שצריך מלך, ועיין באבן עזרא ובחזקוני שביארו זקניך אלו זקני ערים הסמוכות. ובנחל איתן (ה' א' ג') ביאר כל לשונות הראשונים. עיי"ש.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סוטה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב