פרשני:בבלי:סוטה יט ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

סוטה יט ב

חברותא[edit]

שלש פעמים נזכרת ההשקאה בפרשת סוטה:
בפעם הראשונה קודם הקרבת המנחה:
"וכתב את האלות האלה הכהן בספר, ומחה אל מי המרים. והשקה את האשה את מי המרים המאררים, ובאו בה המים המאררים למרים. ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות".
בפעם השניה אחר הקטרת המנחה:
"וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה, והקטיר המזבחה, ואחר ישקה את האשה את המים".
ופעם נוספת אחר הקטרת המנחה (סמוך לפסוק הקודם):
"והשקה את המים, והיתה אם נטמאה ותמעול מעל באישה, ובאו בה המים המאררים למרים".
הברייתא שלפנינו מבארת את שילוש הפסוקים האלו.
שני התנאים של ברייתא זו (רבי עקיבא ורבי שמעון) סבורים, שעיקר הסדר הוא: מקריב את מנחתה, ואחר כך משקה.
ב. שנינו במשנה לקמן כ א:
אם עד שלא נמחקה המגילה אמרה האשה "טמאה אני" או שאמרה "איני שותה", אין משקין אותה; אבל לאחר שנמחקה המגילה, אם אמרה "טמאה אני" אינה שותה. אבל אם אמרה "איני שותה", משקין אותה בעל כרחה.
הברייתא שלפנינו, מבארת את מקור הדין שלאחר מחיקת המגילה שוב אינה יכולה לומר "איני שותה".
ג. לדעת הסובר שההשקאה היא לאחר הקטרת המנחה, אין למחוק את המגילה אלא לאחר הקטרת המנחה, כי יש לנו לאחר את מחיקת המגילה ככל אשר נוכל, שמא תודה.
תנו רבנן:
"והשקה" שאמרה תורה בפעם הראשונה קודם להקטרת המנחה, מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר "והשקה", בפעם השלישית, לאחר הקטרת המנחה!
והפסוק הראשון מיותר הוא, שהרי בהכרח ההשקאה שנאמרה אחר הקטרת המנחה היא עיקר, כי הכתוב אומר במפורש "והקטיר המזבחה, ואחר ישקה את האשה את המים"!?
ומפרשת הברייתא שהפסוק הראשון "ומחה - והשקה" הכתוב קודם הקטרה, לא בא לומר שישקנה אחר המחיקה מיד וקודם הקטרה, אלא לומר לך שהמחיקה גורמת לה לשתות, וללמד:
שאם נמחקה המגילה, ואמרה האשה איני שותה, אין שומעין לה, אלא מערערין אותה (פותחין את פיה שלא בטובתה, ושופכין את המים לתוך גרונה), ומשקין אותה בעל כרחה, משום שנאמר "והשקה", שמשמע בעל כרחה.
ולכן לימדה אותנו התורה דין זה בפסוק "והשקה" הנאמר קודם הקטרה, שאפילו אם נמחקה המגילה קודם ההקטרה, שוב אינה יכולה לחזור בה, ואין אומרים: הואיל ועשו הכהנים שלא כדין, שמחקוה קודם להקטרה, אין מחיקה זו גורמת לה לשתות.  1 

 1.  עיקר הפסוק "והשקה" בא ללמד שמערערין אותה, שהרי בלי פסוק לא היינו יודעים זה, כדמוכח בכל הסוגיא בהמשך, אלא, ממה שכתבה התורה פסוק זה קודם הקטרה, למדנו שאף מחיקת מגילה קודם להקטרה מחייבת אותה לשתות, ועל פי זה נתבאר בפנים.
דברי רבי עקיבא.
רבי שמעון אומר:  2 

 2.  כתב רש"י כאן: "לא פליג - רבי שמעון - אדרבי עקיבא, אלא מר דריש האי קרא ("והשקה" הראשון), ומר דריש האי קרא ("ואחר ישקה") "; ובפשוטו דבריו צריכים ביאור, שאף כי לא חלוק רבי שמעון על רבי עקיבא בדין "מקריב את מנחתה ואחר כך משקה", אך מכל מקום חלוק הוא עליו בשנים, וכמבואר בהמשך הסוגיא המבארת את טעם רבי שמעון במשנתנו, וברש"י שם: האחד: לדעת רבי שמעון מועילה בדיעבד השקאה שנעשית קודם הקטרה (כמפורש במשנתנו), והוא לומד דין זה מ"והשקה" הראשון, ואילו רבי עקיבא הדורש מ"והשקה" הראשון לענין אחר, אינו מודה לו בדין זה, כמבואר ברש"י לקמן ד"ה והשקה בתרא. השני: לרבי עקיבא אפילו אם נמחקה המגילה שלא כדין קודם ההקטרה, מחייבין אותה לשתות, כמבואר בברייתא זו; ואילו רבי שמעון דורש דין השקאת האשה בעל כרחה מ"והשקה" השני, וסובר שאין דין זה אמור אלא כשמחקו את המגילה כדין לאחר הקטרה, כמפורש ברש"י שם. וצריך לדחוק בלשונו של רש"י ולומר, שלא נתכוין רש"י אלא שרבי עקיבא יכול להודות בדרשתו של רבי שמעון ממקרא ד"ואחר ישקה", שהרי רבי עקיבא לא דרש את המקרא הזה.
זה שאמרה תורה בפעם השניה "ואחר (הקטרת המנחה) ישקה" - מה תלמוד לומר!?
והלא כבר נאמר בפעם השלישית, לאחר ההקטרה, "והשקה", הרי למדנו שהוא משקה אחר ההקטרה, ולמה לי "ואחר ישקה"!?
אלא ללמד, שתהא ההשקאה לאחר כל מעשים כולן האמורין למעלה, שהם: השבעה וקבלה, כתיבה ומחיקה,  3  קמיצה והקטרה.  4 

 3.  נכתב על פי לשון רש"י. ולא נתכוין רש"י לומר שתהא המחיקה קודם ההקטרה, שהרי כבר נתבאר ברש"י לעיל שהמחיקה היא לאחר ההקטרה, אלא "זוגי זוגי קתני": השבעה וקבלה, כתיבה ומחיקה, קמיצה והקטרה, ולא נתכוין לשנותם לפי הסדר.   4.  צריך ביאור: הרי הקושיא היתה (כמו שפירש רש"י) למה לי "ואחר ישקה", כיון שכבר ידענו את הסדר מן הפסוק "והשקה", שהוא כתוב אחר ההקטרה; ואם כן מאי משנה הגמרא, והרי אכתי נדע שכל שלשת דברים האלו מעכבים בו, כיון שהם כתובים קודם השקאה שלישית! ? ועוד צריך ביאור עיקר קושיית הברייתא: והרי כשם שכתוב "והשקה" אחר הקטרה, כך כתוב "והשקה" קודם הקטרה, ואין לנו לדעת איזה מהן יצדק, אם לא שאמרה תורה "ואחר ישקה", וכמו שפירש רש"י בד"ה ה"ג, ואם כן מה שייך לשאול למה לי "ואחר ישקה"! ?
ומגיד לך הכתוב, ששלשה דברים מעכבין בה (כלומר,  5  קודמין להשקאה), ולכן אין משקים אותה - א. עד שלא קרב הקומץ.

 5.  הלשון "מעכבין" אינו בא לומר שבדיעבד לא מועילה ההשקאה, שהרי מפורש במשנתנו שרבי שמעון סובר "ואם השקה, ואחר כך מקריב את מנחתה", ועל פי זה נתבאר בפנים; ומיהו קבלת שבועה מעכבת בדיעבד. ובדין "עד שלא נמחקה מגילה", דהיינו שלא יהא רישום הכתב ניכר (כדמפרש בגמרא לקמן), אם הוא מעכב בדיעבד, ראה בהערה בהמשך הענין.
ב. ועד שלא נמחקה מגילה.
ג. ועד שלא תקבל עליה שבועה.  6 

 6.  צריך ביאור, למה לא שנה שלושה דברים אלו כסדרן מסופן לתחילתן או מתחילתן לסופן, שהרי סדר הדברים הוא: קבלת שבועה, הקרבת הקומץ, מחיקת המגילה! ?
ומבארת הגמרא: רבי שמעון בברייתא לטעמיה במשנתנו, דאמר: מקריב את מנחתה ואחר כך משקה.
אמר מר: מגיד ששלשה דברים מעכבין בה: עד שלא קרב הקומץ, ועד שלא נמחקה מגילה:
ותמהה הגמרא: וכי למה לנו להשמיענו שאינו משקה את הסוטה אלא לאחר שנמחקה מגילה? והרי פשיטא הוא!
אלא, מאי משקה לה (וכי מה ישקנה) אם לא את מחק המגילה!?
אמר תירץ רב אשי:
לא נצרכה הברייתא להשמיענו אלא לכך שצריך כתב שרישומו עדיין ניכר על המגילה, שדבר זה הוא מעכב.  7 

 7.  לשון רש"י הוא: לשרישומו ניכר: "שאם היה רישומו ניכר, צריך לחזור ולמחוק, עד שלא יהא רישומו ניכר", וקצת משמע מלשון רש"י, שאין זה מעכב את ההשקאה בדיעבד, ואינו אלא דין לכתחילה שצריך לחזור ולמחוק.
עוד מקשה הגמרא על מה שאמרו: שלשה דברים מעכבין בה, עד שלא תקבל עליה שבועה:
וכי רק מישתא הוא דלא שתיא (רק ההשקאה מתעכבת עד לאחר קבלת השבועה), הא מיכתב כתבי לה למגילת הסוטה (שאת מחיקתה היא שותה) קודם קבלת השבועה!?
והאמר רבא: מגילת סוטה שכתבה קודם שתקבל עליה שבועה - לא עשה ולא כלום! משום שנאמר בתורה "וכתב את האלות האלה", רק לאחר קבלת השבועה.
ומשנינן: אכן כדי נסבה (בחינם שנאה התנא) לעיכוב זה שבהשקאה, כי אפילו את כתיבת המגילה מעכבת קבלת השבועה.
וכאן שבה הגמרא לבאר במה נחלקו תנא קמא ורבי שמעון במשנתנו בסדר ההשקאה, שלתנא קמא הוא משקה ואחר כך מקריב את מנחתה, ואילו לרבי שמעון הוא מקטיר את מנחתה ואחר כך משקה:
במאי קמיפלגי, באיזה טעם נחלקו תנא קמא ורבי שמעון במשנתנו?
ומבארת הגמרא: תלתא קראי כתיבי בהשקאה (שלש פסוקי "השקאה" נאמרו בפרשת סוטה):
א. "והשקה" קמא (הראשון מבין שני המקראות שנזכרה בהם תיבת "והשקה") שנאמר קודם תחילת מעשה המנחה.
ב. "ואחר (ההקטרה) ישקה".
ג. "והשקה" בתרא (השני מן המקראות שנזכרה בהם תיבת "והשקה"), שנאמר אף הוא לאחר הקטרת המנחה.
רבנן (תנא קמא) סברי:
"והשקה" קמא, שנאמר קודם מעשה המנחה, היות והוא כתוב ראשון, לכן הוא זה שבא לגופו, ללמד את סדר הדברים, שמשקה ואחר כך מקריב את מנחתה.
וזה שאמר הכתוב "ואחר ישקה" - לדרשה הוא בא, ולא בא הכתוב לומר שישקנה "אחר ההקטרה", אלא "אחר המחיקה", ומיבעי ליה, ויש בו צורך, להלכה שצריך כתב שרישומו ניכר, שיחזור וימחקנו.
"והשקה" בתרא נמי, אף שנאמר לאחר ההקטרה, לא בא אלא לדרשה, וללמד: שאם נמחקה מגילה, ואומרת "איני שותה" - מערערין אותה, ומשקה אותה בעל כרחה.
ורבי שמעון סבר: אדרבה, זה שאמר הכתוב "ואחר ישקה", הוא זה שבא לגופו, ללמד את סדר הדברים, שמקריב את מנחתה ואחר כך משקה, היות ואמרה תורה במפורש "ואחר ישקה".
ואילו "והשקה" קמא, שנאמר קודם ההקטרה, לדרשה הוא בא, וללמד שבדיעבד אם השקה ואחר כך הקריב את מנחתה, כשרה.
וזה שאמר הכתוב "והשקה" בתרא, לאחר שהקטיר את המנחה, שמיותר הוא, שהרי כבר אמרה תורה "ואחר ישקה", בא ללמד:
שאם נמחקה מגילה, ואמרה "איני שותה", מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה.
ומאחר שנכתב פסוק זה אחר הקטרה, למדנו, שאין המחיקה גורמת לה לשתות אלא כשנעשית כדין לאחר הקטרה. אבל מחיקה שקודם הקטרה, אינה מחייבתה לשתות כיון שעשו שלא כדין.  8 

 8.  כאן מבואר לדעת רבי שמעון, ש"ואחר ישקה" לגופו, ו"והשקה" השני לדרשה דמערערין ; ואילו לעיל בביאור הגמרא בדברי רבי שמעון דברייתא, מבואר, ש"והשקה" השני לגופו, ואילו "ואחר ישקה" לשלשה דברים מעכבין.
ומפרשינן טעמא דרבנן, הסוברים שפסוק ראשון הוא זה שבא לגופו ללמד את סדר הדברים (ולא כרבי שמעון הסובר שפסוק זה לא בא ללמד אלא סדר הדברים בדיעבד), כי ב"דיעבד" - לא פתח קרא (אין דרך הכתוב לומר תחילה את הדין בדיעבד).
ומקשה הגמרא על שיטת רבי עקיבא שנזכרה בברייתא שבגמרא לעיל:
וכי סבר רבי עקיבא שאם נמחקה מגילה קודם הקטרה משקין אותה בעל כרחה, וכמבואר בברייתא לעיל!?
והתניא: רבי יהודה אומר:
כלבוס של ברזל (ברזל משונן בראשו ובתחתיתו) זקוף מטילין לתוך פיה, כדי להחזיקו פתוח, שאם נמחקה מגילה ואמרה איני שותה, מערערין אותה, ומשקין אותה בעל כרחה.
אמר רבי עקיבא:
כלום אנו צריכין את השתיה אלא לבודקה אם זינתה, וזו - למה תשתה? והלא בדוקה ועומדת היא! כי כאשר היא אומרת "איני שותה", הרי זה כאילו אמרה "טמאה אני"!?
אלא כך הוא הדין:
עד שלא קרב הקומץ, יכולה היא לחזור בה ולומר: "איני שותה".
ואילו משקרב הקומץ - שוב אינה יכולה לחזור בה.
ואם כן תיקשי: האיך אמרינן לרבי עקיבא, שאם נמחקה מגילה קודם הקטרה ואמרה "איני שותה", שמערערין אותה, והרי לפי רבי עקיבא אין הדין תלוי כלל במחיקת המגילה, אלא רק בהקרבת הקומץ!?  9 

 9.  לפי האמת נתכוין המקשן להקשות באופן אחר, ועל פי הפירוש בדברי רבי עקיבא שתמהה עליהם הגמרא בהמשך, וכמבואר בהמשך הגמרא; אבל לפי התרצן שהקשה על המקשן "וליטעמיך", ומשמע שהבין את קושייתו מן הברייתא מבלי לדעת את פירושו של המקשן בדברי רבי עקיבא, הרי בהכרח שהבין את קושיית המקשן באופן שנתבאר בפנים.
ותמה התרצן על קושיית המקשן:
וליטעמיך (לפי שיטתך), שברייתא זו אינה משובשת, ויש להקשות ממנה, הרי תיקשי לך היא גופה (יש לך להקשות על הברייתא מיניה וביה):
היות ולדעת רבי עקיבא כשאמרה "איני שותה" אחר מחיקת המגילה, אין מערערין אותה כי בדוקה ועומדת היא, אם כן למה אמר רבי עקיבא: משקרב הקומץ, אינה יכולה לחזור בה?
והרי עדיין יש לך לומר: והלא בדוקה ועומדת היא! כשם שאנו אומרים אחר מחיקת המגילה!?
אלא בהכרח, שברייתא זו משובשת היא, ואין להקשות ממנה.  10 

 10.  כן נראה לבאר את דברי הגמרא, ומצינו כעין זה בש"ס.
ומבארת הגמרא שאין הברייתא משובשת, ולא קשיא הברייתא מיניה וביה; כי:
הא - הסיפא המחלקת בין קרב הקומץ ללא קרב הקומץ, ואינה חוששת לטענת "הלא בדוקה ועומדת היא" - עוסקת בכגון דקהדרא בה מחמת רתיתא (שחזרה בה כשהיא מפוחדת).  11 

 11.  כן נראה מרש"י, ולא כפי שהיה משמע מן הלשון בפשטות, שיודעים אנו בה שחזרה מחמת פחד; ולשון "מחמת" אינו מתפרש כאן "בגלל רתיתא", אלא "מתוך מצב של רתיתא".
דהיינו, שאנו רואים אותה רותתת ומפחדת מן המים, שאז אין לטעון "הלא בדוקה ועומדת היא" וכוונתה לומר "טמאה אני", אלא אנו אומרים: שמא לא חזרה בה אלא משום שהיא חוששת שמא תמות על אף שהיא טהורה. ואם כן, אין באמירתה "איני שותה" משום הודאה שהיא טמאה. ולכן מערערין אותה (ומפרש לה הגמרא ואזיל, מה טעם החילוק בין לפני הקטרת הקומץ, לאחריה).
והא - הרישא שמבואר בה לדעת רבי עקיבא שאין לערערה משום שכוונתה לומר "טמאה אני" - עסקינן בכגון דקהדרא בה מחמת בריותא (שחזרה בה כשהיא אמיצה ולא מפוחדת).
כי היות שלא ראינו בה שום פחד מן המים, אנו אומרים ודאי טמאה היא, ולכן אינה מפוחדת, כי מלכתחילה היה דעתה לומר "איני שותה".  12  והוא הדין שאם חזרה בה לאחר שקרב הקומץ שאין מערערין אותה, וכדמפרש הגמרא ואזיל.

 12.  נתבאר על פי רש"י, שכתב: הא דקתני "בדוקה ועומדת", דקא הדרא בה מחמת בריותא הוא, שאינה רותתת וקאמרה "איני שותה", ודאי טמאה היא, ולכך אינה רותתת, דסמכא מעיקרא ואמרה, כי מטינא למשתי לא שתינא". ובהדרא בה מחמת רתיתא פירש רש"י: "שאנו רואים אותה רותתת, דאיכא למימר דאינה מאמנת שלא יבדקוה המים ואפילו היא טהורה, ורוצה היתה לסמוך על טהרתה ולשתות, ולפיכך היא רותתת, וכשמגעת לשתות חוזרת בה". ומיהו הסברא שכתב רש"י שודאי טמאה היא צריכה ביאור, שהרי אם דעתה לומר "איני שותה", כך יש לה להיות רגועה אם טהורה היא, כמו אם טמאה היא (ואין להקשות: שמא רגועה היא משום שטהורה היא ובטוחה שלא יזיקוה המים, ומשום, שאם אכן מאמינה היא במים שאינם מזיקים לטהורות, למה חזרה בה מלשתות, שלא מסתבר לומר שלפתע נתערערה אמונתה במים).
והכי קאמר רבי עקיבא:
א. כל מחמת בריותא (עומדת על בוריה ואינה מפוחדת) כלל כלל לא שתיא, בין אחר מחיקה, בין משקרב הקומץ, ומשום שכוונתה לומר "טמאה אני", וזו היא הרישא של הברייתא, ולכן נחלק על רבי יהודה.  13 

 13.  ובביאור טעמו של רבי יהודה שנחלק על רבי עקיבא אפילו במחמת בריותא, ובעיקר דין זה שמערערין אותה, ראה מה שיתבאר בהערה לקמן כ א על דברי המשנה שם, שמערערין אותה.
ב. אם חזרה בה מחמת רתיתא, שיש לפרש כוונתה לחשש מיתה על אף טהרתה, מכל מקום יש חילוק בין קרב הקומץ ללא קרב הקומץ; כי:
עד שלא קרב הקומץ, דאכתי לא אמחוק מגילה, שהרי דינה להימחק אחר ההקטרה, אי נמי אמחוק מגילה (ואפילו נמחקה המגילה) קודם ההקטרה, כיון דשלא כדין עביד כהנים  14  דמחקי (שהיתה המחיקה שלא כדין), מצי הדרא בה (יכולה היא לחזור בה), שהרי זה כאילו לא נמחקה.

 14.  ב"מנחה חריבה" (יט ב ד"ה שם הא מכתב), דקדק מלשון הגמרא, שהמחיקה נעשית בכהנים, ודלא כה"מנחת חינוך" (מצוה שסו אות לד בנדמ"ח) שכתב בענין המחיקה "ואף על פי שאינו מבואר אם צריך כהן, נראה דצריך כהן".
אבל אם חזרה בה משקרב הקומץ ומשנמחקה המגילה לאחריה, כיון דבדין עביד כהנים דמחקי,  15  לא מצי הדרא בה.

 15.  משמע מלשון הגמרא, שאם נמחקה המגילה קודם הקטרת הקומץ, שוב יכולה היא לחזור בה אפילו אחרי הקטרת הקומץ, ואפילו שעבר "בכדי שיעשו" למחיקת מגילה אחרי הקומץ, שהרי מבואר, שאין מערערין אותה אלא אם כן "בדין עבדי כהנים", והיינו שמחקו אחרי הקטרת הקומץ, ועל פי זה נתבאר בפנים; ולשון רש"י בכל הענין סתום בפרט זה.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת סוטה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב