פרשני:בבלי:מנחות עו ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות עו ב

חברותא[עריכה]

ומשנינן: הוא, שמואל,  דאמר כי האי תנא, כתנא קמא שבברייתא הסמוכה, דתניא: כל המנחות שריבה במידת חלתן או שמיעט במידת חלתן - הרי הן כשרות, חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן גדול שהן פסולות; ויש אומרים: אף חוץ מלחמי תודה ונזירות.
אמר רב הונא: מנחת מאפה שאפאה חלה אחת, יצא.  1 

 1.  לכאורה נראה, שאין זו מימרא של רב הונא לחדש שיצא, שהרי שנינו בברייתא כן, אלא כוונתו לומר את הטעם שיצא, שהוא משום שנאמר "מצת", וממנה ילפינן לכל המנחות, וכמו שכתבו התוספות בד"ה שריבה.
מאי טעמא? כי "מצת" חסר כתיב, ומשמע: אפילו מצה אחת.
מתקיף לה רב פפא: טעמא דכתיב "מצת" לשון יחיד, הא אילו הוה כתיב "מצות" מלא שהוא לשון רבים - לא יצא!?
והא גבי לחמי תודה, דכתיב "מצות", ומכל מקום אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: לחמי תודה שאפאן ארבע חלות, יצא!?
ומשנינן: ההיא דשמואל פליגא אדרב הונא.  2 

 2.  ראה ברכת הזבח.
מתניתין:
העומר שהיו מביאים בט"ז בניסן, היה בא עשרון סולת  3  לאחר ניפוי מרובה, שהוציאוהו משלש סאין של שעורים.  4 

 3.  עומר: עשירית האיפה, כך היתה שמה, כמו (שנאמר גבי מן בשמות טז): "וימודו בעומר", (ושם כתיב "והעומר עשירית האיפה הוא") ; רש"י בחומש ויקרא כג י.   4.  היינו כחכמים לעיל סג ב; ולרבי ישמעאל: בחול היה בא מחמש סאין.
שתי הלחם בעצרת היו באים שתי עשרונים (עשרון לכל לחם)  5  סולת שהוציאוהו משלש סאין של חיטים.

 5.  וכדכתיב (ויקרא כג): "עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. ממושבותיכם תביאו לחם תנופה, שתים שני עשרונים סולת תהיינה".
לחם הפנים בכל שבת היה בא עשרים וארבע עשרונים  6  (שני עשרונים לכל לחם) שהוציאום מעשרים וארבע סאין, עשרון מכל סאה של חיטים.

 6.  כדכתיב (ויקרא כד): "ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות, שני עשרונים יהיה החלה האחת. ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת, על השלחן הטהור לפני ה"'.
גמרא:
שנינו במשנה: העומר היה בא עשרון משלש סאין:
ומפרשינן: מאי טעמא?
כיון דהעומר מקמח חדש אתי (מקמח העשוי מתבואה חדשה, שיש בה סובין יותר וסולת מועטת, הוא בא), ומשעורין אתי (משעורים היו מביאים את העומר), הרי שעשרון מובחר לא אתיא אלא משלש סאין של תבואה.
ואילו שתי הלחם, היו באות שתי עשרונות משלש סאין:
והטעם הוא, כיון דמחיטין אתיין שיש בהם פחות סובין, אף על גב דגם הם מחדש אתיין  7  - שתי עשרונות מובחרים אתו גם משלש סאין בלבד.

 7.  כתב רש"י מכתב יד: מתבואה חדשה אתיין, דבעצרת אכתי חדשה היא; כוונתו שזמן הקציר הוא בפסח, ומכל מקום עד עצרת עדיין טרייה היא.
לחם הפנים, עשרים וארבעה עשרונות מעשרים וארבעה סאין:
מאי טעמא?
כיון דמחיטין אתו, ומישן אתו, שאין דין בלחם הפנים להביאם מהתבואה החדשה, עשרון מובחר אתי אף מסאה.  8 

 8.  ראה שפת אמת.
תנו רבנן: כל המנחות שריבה במידת עשרונן, כלומר, אם הביא מנחת נסכים יותר ממה שקבעה תורה, שהם שלשה עשרונים לפר, ושני עשרונים לאיל, ועשרון לכבש, או שמיעט במידת עשרונן, הרי אלו פסולות.  9 

 9.  נתבאר על פי פירושו השני של רש"י מכתב יד, ולזה הסכימו התוספות; וראה ב"טהרת הקודש", אם פסול זה הוא בכל מקום שקבעה התורה את מידת המנחה, כגון מנחת חוטא שהיא עשרון אחד; וראה עוד בשפת אמת. ובפירוש ראשון פירש: שמדד בעשרון גדול, או שנתן עשרון ומחצה, פסולות, דהוי ליה קומץ נקמץ נמי מן החצי היתר, ונמצא שאין לעשרון קומץ שלם, והוי ליה קומץ חסר, ותנן לעיל ו א: "קומץ החסר פסול"; או שמיעט במידת עשרונן: דהוי מנחה חסירה, (ותנן) (ותניא): "מנחה" פרט לחסירה היא, ושחסר קומצה. והתוספות הקשו על פירוש זה: דהא אסיקנא לעיל כד ב דקומץ בדעתו דכהן תליא מילתא, ואעשרון קא קמיץ! ? ומכח זה דחו פירוש זה. ובמקדש דוד (סימן ח אות ב ד"ה כל) כתב בזה: יש לעיין, היכי מיירי הכא, אי שקידש כל העשרון ומחצה בכלי שרת, תיפוק ליה דפסול משום דאין כלי שרת מקדשין אם יש שם יותר מכשיעור, ואם כן לא נתקדש כלל. ואי מיירי שלא נתן העודף בכלי שרת, או שנתן בזה אחר זה שכבר נתקדש השעור בכלי שרת, מכל מקום העודף ודאי לא נתקדש, דאין כלי שרת מקדשין יותר מהשיעור, אם כן ודאי הוי קומץ חסר, כיון דאיכא בהקומץ קצת מן החולין, ומה שייך כאן קומץ בדעתיה דכהן תליא! ? ועל כרחך צריך לומר, דמיירי באומר שיתקדש עשרון אחד מעשרון ומחצה, דכי האי גוונא קדיש כולה משום דהוי כמו לאחריות, וכמו שכתבו התוספות בזבחים ל א ד"ה דבריו על הא ד"ריבה שמנה", דאמרינן שהפריש לה שני לוגין, דמיירי בכי האי גוונא שהקדיש לוג אחד משני לוגין ; מיהו מלשון רש"י לא משמע דמיירי בכי האי גוונא.
כל המנחות שריבה במידת סאין שלהן, כגון שהוציא עשרון לעומר מחמש סאין,  10  או שמיעט במידת סאין שלהן, שהוציא עשרון לעומר משתי סאין, הרי אלו כשרות, ומשום שתקנת חכמים היא ויכול לשנות.

 10.  ראה מה שכתב בשפת אמת לבאר את החידוש בזה.
מתניתין:
הסולת של העומר היה מנופה בשלש עשרה נפה.
את הסולת של שתי הלחם היו מנפים בשתים עשרה נפות.
ואילו את הסולת של לחם הפנים היו מנפים באחת עשרה נפות.
רבי שמעון אומר: לא היה להן קצבה למספר הנפות בלחם הפנים,  11  אלא, סולת מנופה כל צרכה היה מביא. כלומר, אין צורך באחת עשרה נפות בלחם הפנים, אלא אפילו סולת מנופה מן השוק הוא מביא, לפי שנאמר בלחם הפנים (ויקרא כד ה): "ולקחת סולת, ואפית אותה", עד שתהא מנופה כל צרכה.  12 

 11.  כן פירש רש"י מכתב יד. ואילו הרע"ב פירש: דאפילו לכתחילה לא נתנו חכמים קצבה מכמה סאין חטין או שעורין מביאין עומר ושתי הלחם ולחם הפנים, אלא רואין בסולת שתהא מנופה כל צרכה, ודיו.   12.  בפירוש המיוחס לרש"י פירש: שתהא מנופה כל צרכה, שתהא ברורה בשעת אפיה. ורש"י מכתב יד פירש: משמע משעת לקיחה תהא ראויה לאפות.
גמרא:
תנו רבנן: כך היו מנפים את העומר שתי הלחם ולחם הפנים:
תחילה היו מנפים בנפה דקה (חוריה צרים), ולאחריה בנפה גסה (חוריה רחבים), ושוב בדקה, שהיא גסה מן הדקה שלפניה, ושוב בגסה שהיא דקה מן הגסה שלפניה, וכן הלאה -
רבי שמעון בן אלעזר מפרש את דברי תנא קמא,  13  ואומר:

 13.  כן פירש רש"י מכתב יד. אבל בשיטה מקובצת כתב: פירש רש"י דלא פליג, ולא נהירא לה"ר אלחנן; אלא כך נראה לו הפירוש: רבי שמעון (בן אלעזר) אומר: יג נפות קבועות היו במקדש זו למעלה מזו, העליונה היתה גסה מכולן, ותחתונה היתה דקה ממנה, וכן כולן היו הולכות ודקות, השניה דקה מן הראשונה, והשלישית דקה מן השניה, ורביעית דקה מן השלישית וכן כולם; ונוטל הקמח מזו לזו עד יג נפה, ומה שנשאר בתחתונה מכולן היה מנופה יפה יפה.
שלש עשרה נפות היו במקדש, זו למעלה מזו, וזו למעלה מזו.
עליונה - קולטת סובין. תחתונה - קולטת סולת.
שנינו במשנה: רבי שמעון אומר: לא היה להן קצבה:
תנו רבנן: כתיב בלחם הפנים (ויקרא כד ה): "ולקחת סולת, ואפית אותה", מלמד שנקחת מן השוק סולת, שהרי משמע שמשעת לקיחה היא תהא ראויה לנפות.  14 

 14.  נתבאר על פי רש"י מכתב יד במשנה.
ומנין שהיא נלקחת מן השוק אפילו חיטין? -
תלמוד לומר "ולקחת", מכל מקום. כלומר, לכתחילה יקנו סולת מנופה מן השוק, ובדיעבד, אפשר לקחת מן השוק חיטים לטוחנם, ולנפותם.
יכול אף בשאר מנחות של יחיד יהא הדין כן, שיכול לקחת חיטין מן השוק ולנפותם -
תלמוד לומר "אותה", שהוא בא למעט: דוקא לחם הפנים ניקחים חיטים, ולא שאר מנחות שמביא היחיד, ומשום שאין כל אדם בקיאים בניפוי, ולכן צריך לקחת סולת מנופה מן השוק;  15  והטעם שהקלה התורה בלחם הפנים: מפני החיסכון, כדמפרש ואזיל.

 15.  נתבאר על פי רש"י מכתב יד. וכתב החזון איש (מנחות סימן מב כא): מלמד שניקחת סולת: נראה שרצה לומר שמקדשין סולת ואין מקדשין חטים, ולפי שקרבנות ציבור באין מתרומת הלשכה הלקיחה היינו קידוש, אבל במנחת יחיד עיקר תלוי בקידוש, שכן מתפרש לקיחה שבתורה בקרבנות; אבל אם לקח חיטים ועשאן סולת, שפיר מקדישן למנחות, וכן חטים משדהו הרי הוא מסלתן ומקדישן, והא דאין מקדיש חיטים, הוא משום דחשיב כדבר שאינו ראוי עדיין, וצריך שיהא הקרבן ראוי וקרוב לעשות מצותו, אי נמי שמא לא יימצא סולתו יפה, הילכך עדיף שיהא סולת בשעת הקדש - ודברי הטורי אבן חגיגה כד ב, תמוהים בזה, שפירש, שצריך דוקא ליקח מן השוק סולת, וצריך לומר, משום שסולת התגר עדיף ; ואין טעם לומר כן, הגע עצמך: הדיוט שלקח מן הדיוט ותגר שלקח מן ההדיוט סולת - שפיר דמי, ואילו תגר שיש לו סולת של עצמו, הרי הוא פסול למנחות! ? וגם לאט מצינו בתורה כיוצא בזה, לעשות משמרת בכעין זה, אלא ודאי בשעת הקדש הדבר תלוי.
ומפרשינן: מאי "מפני החיסכון"?
אמר רבי אלעזר: התורה חסה על ממונן של ישראל שלא יהיו צריכים לקחת מן השוק סולת שהיא קמח יקר מן החיטים,  16  ובלחם הפנים שהוא בא מעשרים וארבעה עשרונים (כל חלה עשויה משני עשרונים) החסכון בלקיחת חיטים הוא גדול. אבל שאר מנחות שהן באות מממעט סולת, הצריכה התורה שיביא סולת מנופה מן השוק, שהוא מנופה היטב.

 16.  מפני שהחנוני משתכר בה, רש"י.
שואלת הגמרא: היכא רמיזא, היכן נרמז בתורה שהתורה חסה על ממונן של ישראל:
ומפרשת הגמרא: דכתיב (במדבר כ ח): "קח את המטה. והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה, ואת בעירם". ובכך שנס הוצאת המים מתייחס גם להשקאת המים לבהמות, הרי זה רמז שחסה התורה על בהמתם של ישראל, ואירע הנס גם כדי להשקותם מים.

מתניתין:
התודה היתה באה עם לחמי תודה העשויים מקמח בשיעור של חמש סאין ירושלמיות, שהן שוות במידתן לשש סאין מדבריות, כי בירושלים הוסיפו על המידות שתות מלבר.
ואותן שש סאין מדבריות הן שתי איפות מדבריות, וכל איפה שלש סאין -
ושש סאין אלו - שהן שתי איפות - יש בהם עשרים "עשרון" (עשירית האיפה).
ועשרים עשרונות אלו היו מתחלקים:
עשרה עשרונות (מחצית אחת) לחלות החמץ, ועשרה עשרונות (מחצית שניה) לכל מיני המצה, כדמפרש ואזיל.
ומפרשת המשנה כיצד היו מתחלקים עשרה העשרונות בחלות החמץ, וכיצד היו מתחלקים עשרה עשרונות המצה:

דרשני המקוצר[עריכה]