פרשני:בבלי:מנחות צג ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות צג ב

חברותא[עריכה]

ומפרשינן: כי דנין קרבן יחיד מקרבן יחיד, ואין דנין קרבן יחיד מפר העלם דבר שהוא של ציבור.
שואלת עוד הגמרא: ולמאן דיליף מזקני עדה, מאי טעמא לא יליף מעולת ראייה?
ומפרשינן: דנין מידי דכתיב ביה סמיכה בגופיה (נאמר דין סמיכה בפרשה שלו), ממידי דכתיב ביה סמיכה בגופיה -
לאפוקיעולתראייה, דהיא - עולת ראייה - גופה שעולת חובה היא מעולת נדבה גמרה לדין סמיכה, שלא נאמרה סמיכה בעולה, אלא בתחילת ויקרא בפרשת עולת נדבה.
דתני תנא קמיה דרב יצחק בר אבא:
כתיב (ויקרא ט) בפרשת השמיני למלואים: "קח לך (אהרן) עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים ויקרב את העולה ויעשה כמשפט", ומה תלמוד לומר "כמשפט":
כמשפט עולת נדבה, לימד על עולת חובה היא עולתו של אהרן שחובה היא לו,  1  שטעונה סמיכה.

 1.  ראה "שיטה מקובצת" אות א.
שנינו במשנה: הכל סומכין חוץ והעבד והשליח והאשה:
תנו רבנן: שלש פעמים אמרה תורה "וסמך ידו" ולא "וסמך את ידו";  2  והם נדרשים:

 2.  כן פירש המלבי"ם פרשת ויקרא (א ד, אות כח), וראה עוד שם ביאור הדרשה; ושלשת המקומות הם: א. בעולת בקר (ויקרא א ד) ; בשלמי בקר (ויקרא ג ב) ; ובשעיר נשיא (ויקרא ד כד), ואילו בשאר מקומות כתוב "וסמך את ידו".
"ידו" ולא יד עבדו.
"ידו" ולא יד שלוחו.  3  "ידו" ולא יד  4  אשתו.  5 

 3.  ביאר רש"י מכתב יד: אף על גב דאמר לעיל (בעמוד א) "קרבנו, ולא קרבן חבירו", איצטריך ידו, דאי לא כתיב "ידו" הוה אמינא: היכא אימעט חבירו היכא דהקריב בלא ידיעה. ובתוספות לעיל (סא ב ד"ה מצינו), הקשו נמי כן, ותירצו: איצטריך תרי קראי, דלא תימא כי שוויה שליח עדיף, דשלוחו של אדם כמותו.   4.  בתורת כהנים ויקרא א ב על הפסוק "וסמך ידו", הגירסא היא: ולא יד בנו; וראה רש"י גיטין כח ב ד"ה והא בעינא סמיכה, ובקרבן אהרן והמלבי"ם בתורת כהנים שם.   5.  א. מיעוט זה הוא לומר שלא תסמוך האשה על קרבן בעלה, ומה שאינה סומכת על קרבנה, הוא משום שנאמר "בני ישראל:. וסמך", כמבואר בקדושין לו א, ונתמעטה אשה כמו גוי; כן נראה בפשיטות; אך מדברי הרע"ב שפירש את משנתנו שהיא באה למעט את האשה מסמיכה על קרבנה, ואילו בסוגיין מביאה הגמרא פסוק זה, משמע שהוא סובר, דבכלל מיעוט זה גם שלא תסמוך האשה על קרבנה, וכן מצאנו בכמה אחרונים שנקטו כן. ב. נחלקו תנאים אם נשים סומכות רשות, כמבואר בחגיגה טז ב ובחולין פה א, ועוד; ונחלקו בזה הראשונים, יש הסוברים: אפילו אם סומכים בכל כחן שהיא עבודה בקדשים, מכל מקום מותרות לסמוך; ויש הסוברים, שאינן מותרות אלא כשאינן מכבידות על הבהמה, שאין זה אלא איסור דרבנן משום שנראה כעבודה בקדשים; ראה בזה בחולין פה א ברש"י ותוספות שם, ובשער המלך (מעשה הקרבנות ג יג), ובפירוש הראב"ד לתורת כהנים תחילת פרשת ויקרא שהאריך במחלוקת ראשונים זו. ג. כבר הובא בהערות לעיל, שהקשו התוספות לעיל סא ב: כשם שבגוי צריך שני כתובים ללמד שלא יסמוך אחר על קרבנו, כך הוא הדין באשה; ותירצו: שמא יש שום מיעוט, או שהוא נלמד מגוי; ובעיקר תירוצם בגוי, כבר נתבאר בשם האחרונים, שהמיעוט ד"קרבנו" בגוי הוא מיעוט בגוף הקרבן שאינו טעון סמיכה. ובמנחת אריאל הקשה: אם תמצי לומר שיש מיעוט בגוף הקרבן שהוא אינו בר סמיכה, אם כן איך אפשר שיהיו נשים סומכות רשות ואפילו בכל כחן, כי הניחא אם אין זה אלא פטור במצות הנשים, לכן מותרות לסמוך מפני שהן מקיימות מצוה קיומית; אך אם הקרבן עצמו פטור מסמיכה, איך מותרות לסמוך; אך ראה שם (לעיל צג א ד"ה אבל נראה) שהוכיח מהשער המלך (מעשה הקרבנות ג יג) שלא כסברא זו, שהרי כתב שם דאפילו בבכור מעשר ופסח מותר לסמוך, למאן דאמר "נשים סומכות רשות", ראה שם. ד. הקשו התוספות: למה לי קרא למעוטי נשים מסמיכה, תיפוק ליה דמצות עשה שהזמן גרמא הוא אם תיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא, (ראה בזה בזבחים לג א), שהרי אפילו אם יסמוך סמוך לעמוד השחר לא יהא זה סמוך לשחיטה, כי צריך להקדים את התמיד לשחיטת זבחו; ועוד הקשו מדתנן בפרק שני דמגילה (כ ב) "כל היום כשר לסמיכה ולשחיטה", ומבואר שם הטעם משום שהוקשה סמיכה לשחיטה שנאמר בה "ביום זבחכם"! ? ולא יישבו. ורבי עקיבא איגר פקפק במה שכתבו דמשום תיכף לסמיכה שחיטה מיקרי מצות עשה שהזמן גרמא, שהרי אין המניעה מצד הלילה, אלא שכלל הוא דהסמיכה יהיה תיכף לשחיטה, ודין זה הוא גם ביום וגם בלילה. ובעמק ברכה (בענין חגיגה עמוד קג) הקשה כן מעצמו, והוסיף: וכן מצינו בהיפוך לשיטת רבינו תם דכסות יום חייבת בציצית אפילו בלילה, דאפילו הכי הוי ציצית עשה שהזמן גרמא, כי אף דבמציאות נוהגת אפילו בלילה בכסות יום, מכל מקום כיון דחיובה בלילה אינו אלא משום יום דיומא קגרים חיובה, על כן שפיר הוי מצות עשה שהזמן גרמא, הרי דלא תלוי במציאות; וכמו כן להיפוך, אף דבמציאות אינה אלא ביום משום תיכף לסמיכה שחיטה, מכל מקום כיון דעצם חיובה הוי גם בלילה, אין לה דין זמן גרמא. ה. בקדושין לו א ד"ה הקבלות, יישבו התוספות קושיא זו: איצטריך קרא למעוטי נשים, דסלקא דעתין אמינא משום דכתיב "וסמך ושחט" איתקש סמיכה לשחיטה מה שחיטה כשרה בנשים, אף סמיכה כשרה, להכי איצטריך למעוטי. ותמהו הפני יהושע ורבי עקיבא איגר: הרי אין הקרבן נפסל על ידי סמיכתה, ולענין שנחייב אותה לסמוך, האיך סלקא דעתין ללמוד זה משחיטה, הרי גם בשחיטה אינה מחוייבת, אלא שהשחיטה כשרה בנשים. ו. בעמק ברכה שם יישב קושיית התוספות: נהי דמצות סמיכה הוי מצות עשה שהזמן גרמא ופטורות הן ממצוה זו, מכל מקום אם לא המיעוט הייתי אומר, דנהי דפטורות הן מסמיכה מצד מצוה, מכל מקום היו צריכות לסמוך על קרבנן מצד שהוא חובת קרבן, שהקרבן טעון במעשה ההקרבה שלו מעשה הסמיכה, (כמבואר בהערות לעיל עמוד א משמו), וכמו כל שאר העבודות שכולן מצוות עשה הן, ומכל מקום לבד המצוה הרי הם כולם דינים בהכשר הקרבן, וכמו כן סמיכה הוי דין בהכשר הקרבן לכתחילה, ולפיכך שפיר צריך למעט נשים לגמרי מדין סמיכה. והריטב"א בקדושין שם כתב: איכא למימר, דכי אמרינן מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות: במצוות שבחובה לגמרי, דכי מטי זמן חיוביה לא סגי דלא לקיומינהו, אבל הנהו (סמיכות ותנופות ושאר הנזכרים במשנה שם) אינן בחובה לגמרי, אלא שבאין להכשיר קרבנו אם ירצה שיעלה לו לרצון, והוה אמינא דאחד אנשים ואחד נשים שוין; ובטורי אבן חגיגה ט ז כתב על דבריו שאינם דברים של טעם. אך העמק ברכה מפרש את דבריו כפי תירוצו, דמצות עשה שהזמן גרמא לא שייך אלא במצוה חיובית, אבל מצוה שהיא באה להכשר הדבר כגון בסמיכה, שהיא באה להכשיר הקרבן והוא דין בהכשר הקרבן, גם נשים חייבות. ובמנחת חזקיה השוה לזה את דברי הריטב"א בקדושין כט א גבי מילה, שאינה מצות עשה שהזמן גרמא, משום שרק חובות על הגוף כגון תפילין וציצית פטורות נשים מחמת מצות עשה שהזמן גרמא, אבל מילה לא הויא בגופה של האשה, רק מצוה למול את הבן; (מיהו יש לומר, דכאן אין חיובה מחמת מצות סמיכה, אלא מחמת שמוטל עליה להביא את הקרבן בהכשרו לכתחילה, שהקרבן בכללותו הרי אינה מצות עשה שהזמן גרמא). ז. בפני יהושע (קדושין לו א) כתב ליישב קושיית התוספות, דאין הכי נמי, ומיהו עדיין לא ידענו שאין אחרים סומכים, וכמו שכתבו התוספות - לעיל סא ב, הובא בהערות לעיל - לגבי גוי; והתוספות שם כתבו באמת להקשות מנין שאין אחרים סומכים על קרבן האשה כמו בקרבן גוי, ותירצו שיש שום מיעוט או שנלמד מגוי; והפני יהושע יישב על פי דרכו, דאין הכי נמי; ראה עוד שם. ח. הטורי אבן בחגיגה טז ב ד"ה בני יישב קושיית התוספות: לא הוי מצות עשה שהזמן גרמא, אלא בענין שאם עבר הזמן בטלה מצותה ואין לה תשלומין מעתה, אבל בסמיכה אין הלילה מבטל מצותו לגמרי אלא מפסקת, שהלילה אינה ראויה לסמיכה, וכשהאיר היום חוזר וניעור; וציצית ותפילין שהם חשובים מצות עשה שהזמן גרמא, היינו משום שאין יום ויום שעה ושעה תשלומין לחברתה, אלא חיובא בפני עצמו הוא. (קצרנו הרבה בלשונו, ראה שם).
ומקשינן: כל הני "וסמך ידו" למה לי, והרי ממקרא אחד יש ללמוד את כולן!?
ומפרשינן: צריכא התורה לכתוב שלש פעמים "וסמך ידו": כי אי כתב רחמנא רק חד "ידו", הוה אמינא: לא בא הכתוב אלא למעוטי עבד דלאו בר מצוות הוא -  6 

 6.  משמע, דמשום שאינו בתורת סמיכה אין לחלק בינו לשאר שליח, ראה קידושין מב ב; אך בקרן אורה הבין, שאכן כוונת הגמרא לומר משום שאינו בר סמיכה, והוא מחודש מאד בהבנת לשון הגמרא.
אבל שליח דבר מצוה הוא, ושלוחו של אדם כמותו,  7  אימא לסמוך.

 7.  משמע שסמיכה אינה חשובה מצוה בגופו, ושייך בה שליחות, ראה בקצות החושן סימן קפב.
ואי אשמעינן הכתוב רק הני תרתי (שני אלו: שליח ועבד) משום דלאו כגופיה דמיא, אבל אשתו דכגופיה דמיא (כגוף בעלה היא), אימא תסמוך במקומו.
לפיכך צריכא כל שלשת הכתובים.
שנינו במשנה: סמיכה שיירי מצוה:
תנו רבנן:
כתיב (ויקרא א בפרשת עולה): "וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו", וכי סמיכה מכפרת, והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר (ויקרא יז יא): "כי הדם הוא בנפש יכפר" -
אלא לומר לך:
שאם עשאה לסמיכה שיירי מצוה, כלומר, שלא חש לחשוב אותה מצוה, ולא סמך,  8  מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר מן המובחר, ומכל מקום כיפר כפרה כל שהיא, שעיקר הכפרה בדם היא.  9 

 8.  נתבאר על פי רש"י ביומא ה א.   9.  נתבאר על פי רש"י מכתב יד כאן; אך ביומא ה א פירש: שלא קיים מצות קונו מן המובחר; (ויש מי שתלה את הפירושים בנידון: אם סמיכה מדיני הקרבן היא, או מצוה אקרקפתא דגברא).
ותניא נמי גבי תנופה כי האי גוונא; דתניא:
כתיב גבי מצורע (ויקרא יד כא): "ואם דל הוא ואין ידו משגת, ולקח כבש אחד אשם לתנופה לכפר עליו", וכי תנופה מכפרת, והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר "כי הדם הוא בנפש יכפר" -
אלא לומר לך:
שאם עשאה לתנופה שיירי מצוה שלא הניף, מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר, ומכל מקום כיפר.
שנינו במשנה: וסמיכה ... על הראש:
תנו רבנן:
שלש פעמים נאמר בתורה "וסמך על ראש", וישנגינתטפחא - שהוא טעם מפסיק - תחת ה"על"; ושלש אלו נדרשים:  10 

 10.  נתבאר על פי המלבי"ם (ויקרא א ד, אות כט), וראה שם ביאור הדרשה; ושלשת המקומות הם: בעולת בקר (ויקרא א ד) ; בשעירת חטאת (ויקרא ד כט) ; בכבשת חטאת (ויקרא ד לג) ; ושאר מקומות כתיב על-ראש עם מקף ביניהם ; וראה לשון רש"י מכתב יד.
"ידו על הראש",  11  ולא ידו על הצואר תחת הגרון.

 11.  לכאורה נראה שצריך לומר "ידו על ראש", וכלשון הכתוב.
"ידו על הראש", ולא ידו על הגביים (גב הבהמה).
"ידו על הראש", ולא ידו על החזה.
ומקשינן: כל הני - ידו על ראש" למה לי, והרי כל אלו אינם "ראש" ונלמדם מכתוב אחד?
ומשנינן: צריכי:
דאי כתב רחמנא רק חד "על ראש", הוה אמינא:
לא בא הכתוב למעוטי אלא צואר משום דלא קאי בהדי ראשו (אינו בקו ישר עם הראש), אבל גבו דקאי להדי ראשו (בקו ישר הוא עם הראש) אימא לא מיעט הכתוב אותו מסמיכה -
לפיכך צריכא.
ואי אשמעינן הני תרי (צואר וגב שאין מועלת סמיכה עליהם), משום דלא איתרבי לתנופה, אבל חזה דאיתרבי לתנופה שמניפים את החזה של שלמים, אימא לא - לפיכך צריכא.
איבעיא להו:
אם סמך את ידו על הצדדין של הראש מהו?
תא שמע, דתניא: אבא ביראה אומר:
"ידו על ראשו"  12  ולא ידו על הצדדין.

 12.  אולי הכוונה, שבשלמי עז (ויקרא ג יג) נאמר: "וסמך את ידו על ראשו", ובכל מקום "על ראש".
בעי רבי ירמיה: כרך מטלית על ידו וסמך, מהו שתחוץ המטלית?
תא שמע מהא דתניא גבי סמיכה: ובלבד שלא (תהא) (יהא) דבר חוצץ בינו לבין הזבח.
שנינו במשנה: הכל סומכין ... בשתי ידים:
שואלת הגמרא: מנא הני מילי, שהסמיכה בשתי ידים היא, אף שברוב מקומות אמרה תורה "וסמך ידו" שהוא לשון יחיד?
אמר פירש ריש לקיש: משום דאמר קרא גבי שעיר המשתלח "וסמך אהרן את שתי ידו (כן הוא הכתיב, וקרי "ידיו") על ראש השעיר החי" -
כתיב ידו (חסר בלי יוד), וכתיב "שתי", הרי זה בנה אב (מכאן יש ללמוד לכל מקום, מלשון "בנין אב") כי כל מקום שנאמר "ידו" הרי כאן שתים, עד שיפרט לך הכתוב אחת, ולמדנו לפרש מה שאמרה תורה "ידו" דהיינו שתי ידיו.  13 

 13.  א. ביד בנימין ביאר את הדרשה: מדכתיב "ידו" חסר וממילא הוצרך לכתוב "שתי", לכתוב "ידיו" מלא, ולא צריך "שתי". ויש לפרש עוד: כיון דקרינן "ידיו" משמע ממילא שתים, ולמה הצרך לכתוב "שתי", אלא להשמיענו בכל מקום שכתוב "ידו" (וקרינן ידו), דהיינו שתים. ב. בשפת אמת המתיק בזה את הכתוב (שמות יז יא): "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל", ואילו באמת הרים את שתי ידיו כמאמר הכתוב: "ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד" ; אך במסקנת הגמרא מבואר, שכלל זה אינו אלא ב"ידו" האמור בסמיכת בהמה.
אזל רבי אלעזר אמרה להא שמעתא - דריש לקיש - בבי מדרשא, ולא אמרה משמיה דריש לקיש (הלך רבי אלעזר מששמע מקור זה מריש לקיש, ואמר מקור זה לבני הישיבה בבית המדרש, ולא אמר ששמע מריש לקיש) -
שמע ריש לקיש שלא נאמרה שמועתו משמו, ואיקפד על כך.
הלך ריש לקיש ואמר הקשה ליה לרבי אלעזר על מקור זה:  14 

 14.  כן ביאר השפת אמת שהמקשה הוא ריש לקיש, הובאו דבריו בהמשך הענין בהערה, וכן היא פשטות כוונת רש"י מכתב יד; וראה יד בנימין.
והרי אי סלקא דעתך כל היכא דכתיב "ידו" תרתי נינהו (שתי ידים המה), אם כן למה לי למכתב בכמה מקומות בתורה "ידיו" "ידיו" להשמיענו שתי ידים, והרי אף אילו היה נאמר "ידו" משמע שתים!?
ואקשי ליה ריש לקיש לרבי אלעזר מעשרים וארבעה מקומות שנאמר "ידיו",  15  כגון: "ידיו תביאנה",  16  "ידיו רב לו", "שכל את ידיו", ובכל אלו למה לא נאמר "ידו"!?

 15.  בשפת אמת תמה על מנין זה, שלא מצינו עשרים וארבעה ידיו בתורה; וראה בהגהות מהר"י בכרך ז"ל; וראה עוד במלבי"ם פרשת אחרי סימן נב.   16.  ביאר בשפת אמת: הנה מ"ידיו תביאנה את אשי ה':. להניף אותו תנופה לפני ה"', אפשר ליישב; דיש להסתפק בסמיכה דצריך שתי ידיו, אם אין לו רק יד אחת אי פטור מסמיכה, דיש לומר דבעינן קרא כדכתיב; מיהו יש לומר, כיון דבאמת לא כתיב "שתי ידיו", רק בנין אב ד"ידו" פירוש שתים, אם כן יש לומר שהפירוש ב"ידו" הוא כל כחו, אבל כשאין לו רק יד אחת שפיר מתקיים ביה "ידו" ומחויב לסמוך; אבל בתנופה דמפרש הכתוב "ידיו תביאנה", יש לומר שאם אין לו רק יד אחת פטור מתנופה, כי לכן כתיב "ידיו", ולכן לא די לגמרא להקשות מ"ידיו תביאנה", והביא לו עוד "ידיו רב לו".
אישתיק רבי אלעזר ולא ידע להשיב.
לבתר דנח דעתיה דריש לקיש מקפידתו על רבי אלעזר, אמר ליה ריש לקיש לרבי אלעזר:
מאי טעמא לא תימא לי (לא יישבת לי) "ידיו" (לכאורה צריך לומר "ידו") דסמיכה בלבד קאמרי שהוא מתפרש שתים, ולא כל אלו שאינם סמיכה, ואם לא שאמר הכתוב "ידיו" לא היייתי יודע לפרשו בשתים.  17 

 17.  ביאר בשפת אמת: נראה, דרבי אלעזר מעצמו נמי חידש האי דרשה, שאם לא כן בודאי היה אומר בשם אומרו, ומכל מקום איקפד עליו ריש לקיש; ולכן הקשה לו והראה לו: אף על גב שגם הוא דרש כן, מכל מקום הוא לא נתכוין לדרוש דוקא ידו דסמיכה, וריש לקיש נתכוין שפיר, ואם כן הוה ליה לומר בשם אומרו.
ואכתי קשה: הרי בסמיכה נמי כתיב גבי משה שסמכו ליהושע (במדבר כז כג): "ויסמוך את ידיו עליו, ויצוהו", ובזה תיקשי: לכתוב "ידו" וממילא משמע שתים.  18 

 18.  (יש להעיר: אדרבה לכאורה משמע משם כדברי ריש לקיש, שהרי הקב"ה אמר לו (פסוק יח): "וסמכת את ידך עליו", ואילו משה סמך את שתי ידיו עליו; ומיהו רש"י ביאר בחומש שם, שעשאו ככלי מלא וגדוש ומלאו חכמתו בעין יפה; אך מכל מקום מאי מקשה הגמרא: הרי כדי להשמיענו שהאציל על יהושע יותר ממה שנצטוה, הצרך הכתוב לשנות בלשונו).
ומשנינן: סמיכה דבהמה בלבד קאמרי לפרש "ידו" בשתים, ולא בסמיכת משה ליהושע.  19  שנינו במשנה: ובמקום שסומכין שוחטין, ותכף לסמיכה שחיטה:

 19.  א. (יש לעיין: הרי מצינו כמה פעמים בסמיכת הקרבנות לשון "ידיהם", כמו: "וסמכו זקני העדה את ידיהם", ומשמע לכאורה שתי ידים של אנשים רבים, כי יד אחת של אנשים רבים נכתבת "ידם". וראה ברמב"ן על התורה תחילת פרשת ויקרא על הפסוק "וסמך ידו", שכתב: בשתי ידיו, כי מצאנו "וסמך אהרן ובניו את ידיהם על ראש הפר", "וסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל", ודרשו בו ידי כל יחיד ויחיד, והנה היא בשתי ידיו). ב. במנחת חינוך (מצוה קטו ב"קומץ המנחה") תמה על יונתן בן עוזיאל שתרגם ופירש בכמה מקומות שנזכרה סמיכה בלשון "ידו", דהיינו יד ימינו, והוא נגד משנה מפורשת! ? והעירו אחרונים: הנה לעיל (צב א) נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון אם יש למנות את שעיר המשתלח בין שתי הסמיכות שבקרבנות הציבור, וטעמו של רבי שמעון שאינו מונה את סמיכתו של שעיר המשתלח נתבאר שם משום ש"אין סמיכה אלא בבעלים"; ובהערות שם הובא לפרש, דממילא משמע שדין סמיכה זו אינה מדין סמיכת הקרבנות, ואפשר שאף אינו קרבן כלל. ולפי זה יש לומר, דלרבי שמעון אין ללמוד מסמיכת שעיר המשתלח משום שאין זו סמיכה דקרבנות, ובסמיכה דקרבנות לא קאמרי; ואפשר, שהתנא יונתן בן עוזיאל כרבי שמעון סבירא ליה, ולכן פירש "ידו" כפשוטו, דהיינו יד אחת.
ומקשינן: מאי קאמר!? כלומר, כיון שאמר "ותיכף לסמיכה שחיטה", כבר נדע שבהכרח יסמוך במקום שחיטה, ולמה לי "ובמקום שסומכין שוחטין"!?  20 

 20.  נתבאר על פי רש"י מכתב יד. ובפירוש המיוחס לרש"י פירש: לפי פשוטו משמע, שבאותו מקום בבהמה שם סומכין, שם תהא שחיטתה, והרי אין הדבר כן, שהסמיכה על על הראש ושחיטה בצואר! ? ורבי אלעזר משה זצ"ל פירש: משמעות המשנה היא ששני דינים הם, ובכל אופן צריך שתהא הסמיכה במקום השחיטה, ואפילו אם אירע שהפסיק או לקחו ממקומו צריך להחזיר, וזה אינו אמת; ועל כך מתרצת הגמרא שדין אחד ונתינת טעם יש כאן.
ומשנינן: הכי קאמר התנא: במקום שסומכין שוחטין, לפי שתיכף לסמיכה שחיטה.
מתניתין:
חומר בסמיכה מבתנופה, ובתנופה מבסמיכה:
חומר בסמיכה מבתנופה: שאחד מניף לכל החברים (השותפים בקרבן), ואין אחד סומך לכל החברים, אלא כל אחד ואחד מבעלי הקרבן צריך לסמוך.
חומר בתנופה מבסמיכה: שתנופה נוהגת הן בקרבנות היחיד (באשם ולג שמן של מצורע, בחזה ושוק של שלמים, בלחמי תודה ובלחמי נזיר), והן בקרבנות הצבור (כבשי עצרת ובשתי הלחם הבאים עמם).

דרשני המקוצר[עריכה]