פרשני:בבלי:מנחות קי א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות קי א

חברותא[עריכה]

שנאמר: "ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען  ונשבעות לה' צבאות, (עיר ההרס יאמר לאחת) ".
הלכו אותם בני מלכים לאלכסנדריא של מצרים ובנו מזבח, והעלו עליו לשם שמים, שנאמר: "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים ... ", וברייתא זו כשיטת רבי מאיר היא, שפסוק זה אינו מתיחס לבית חוניו, כי הוא היה בית עבודה זרה, אלא למזבח זה.
כתיב בהמשך הפסוק "ביום יהיו חמש ערים ... עיר ההרס יאמר לאחת":
ומפרשינן מאי "עיר ההרס יאמר לאחת"?
כדמתרגם רב יוסף לאותו פסוק:
"קרתא דבית שמש דעתיד למיחרב איתאמר דהיא חדא מנהון" (העיר בית שמש שעתידה להיחרב היא אחת מחמש הערים), כלומר, "עיר ההרס" מתפרש לשני ענינים: עיר השמש (כי "הרס" הוא שמש, וכמבואר בהמשך), ו"עיר ההרס" כפשוטו - שתיהרס.
מפרשת הגמרא: וממאי ד"עיר ההרס" לישנא דשימשא הוא (מנין ש"הרס" הוא לשון שמש)?
דכתיב (איוב ט): "האומר לחרס ולא יזרח".
כתיב בישעיה מג: "ועתה כה אמר ה' בוראך יעקב ויוצרך ישראל אל תירא כי גאלתיך ... אל תירא כי אתך אני ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך. אומר לצפון (לרוח צפונית) תני (את הגלויות שבצפון), ולתימן (לרוח דרומית) אל תכלאי (את עצמך, אלא) הביאי בני מרחוק, ובנותי מקצה הארץ":
"הביאי בני מרחוק", אמר פירש רב הונא:
אלו גליות של בבל, שדעתן מיושבת עליהן - כבנים, כי בבבל אין עליהם עול קשה של מלכות.
"ובנותי מקצה הארץ": אלו גליות של שאר ארצות, שאין דעתן מיושבת עליהן - כבנות, כי בשאר ארצות המלכות מכבידה את עולה על היהודים.
אמר רבי אבא בר רב יצחק, אמר רב חסדא, ואמרי לה, אמר רב יהודה אמר רב:
מצור ועד קרטינגי, בין צור לקרטינגי מכירין הגויים את ישראל כמו שהיו בכבודם הראשון, ולכך אין הם מכבידים את עולם עליהם, ומכירין גם את אביהם שבשמים (מאמינים בו), ואינם מאמינים בעבודה זרה.
ואילו מצור כלפי מערב, ומקרטינגי כלפי מזרח: אין מכירין את ישראל, ולא את אביהן שבשמים.
איתיביה רב שימי בר חייא לרב:
והרי כתיב (מלאכי א): "ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגויים, ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה"!?
אמר ליה רב לרב שימי: וכי שימי את, וכי אתה הוא שימי שהוא חכם גדול, ואתה מקשה לי דבר זה שאינה קושיא!?  1 

 1.  כן פירש רש"י בפירושו הראשון; ועוד פירש: ויש אומרים, רב לא היה זוקף עיניו אלא כובשן כל שעה משום צניעות.
והרי כך היא כוונת הכתוב: דקרו ליה אלהא דאלהא (הגויים קוראים לקב"ה אלהי האלילים), היינו: מאמינים הם בעבודה זרה, אלא שמאמינים גם בה' שהוא מעל אליליהם.
כתיב "בכל מקום מוקטר מוגש לשמי":
ומקשינן: בכל מקום מקטירים לה' סלקא דעתך!?
אמר פירש רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:
אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום, ומעלה אני עליהן כאילו מקטירין ומגישין לשמי.
"ומנחה טהורה": זה הלומד תורה בטהרה, שנושא אשה לטהר מחשבותיו ואחר כך לומד תורה.  2 

 2.  כתבו התוספות: בפרק קמא דקידושין (כט ב) איכא למאן דאמר איפכא ("ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה! ?"), ואמרינן: ולא פליגי, הא לן (לבני בבל שהיו לומדים חוץ למקומם, ואין עול הפרנסה מוטל עליהם, והא להו (לבני ארץ ישראל הלומדים במקומם).
כתיב (תהלים קלד): "שיר המעלות, הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות".
מאי "בלילות"?
אמר רבי יוחנן:
אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה, שמעלה עליהן הכתוב כאילו עסוקים בעבודה, וכמאמר הכתוב "בבית ה'".
כתיב (דברי הימים ב, ב): "וישלח שלמה אל חירם מלך צור לאמר כאשר עשית עם דוד אבי ותשלח לו ארזים לבנות לו בית לשבת בו. הנה אני בונה בית לשם ה' אלהי להקדיש לו להקטיר לפניו ... ועולות לבוקר ולערב לשבתות ולחדשים ולמועדי ה' אלהינו לעולם זאת על ישראל":
אמר רב גידל אמר רב:
זה מזבח בנוי, ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן.  3 

 3.  לפי פשוטו כוונת הכתוב היא, שדבר זה יהיה לעולם ולכן צריך ארזים שיהיה הבנין חזק; וכנראה כוונת הגמרא היא, שהיות והבית עתיד להיחרב לא שייך לומר "לעולם", ודרשינן ליה, שבאמת בשמים הוא לעולם.
ורבי יוחנן אמר:
אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה, שמעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם.
אמר ריש לקיש:
מאי דכתיב (ויקרא ז): "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם"?
לומר לך: כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם.  4 

 4.  אפשר שהכוונה היא, שאם עסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכן בכל השאר, ועל דרך דברי רבי יצחק בהמשך הסוגיא; אבל לפי רבא הכוונה היא, שעסק התורה מכפר במקום קרבנות, ולאו דוקא עסק בתורת הקרבנות.
אמר תמה רבא:
האי "לעולה למנחה", אם כפירושך, וכי היה לו לומר "לעולה למנחה"!? והרי "זאת התורה - עולה ומנחה" מיבעי ליה למימר, כי אז משמע שהתורה היא עולה ומנחה!?
אלא אמר פירש רבא: כל העוסק בתורה, אינו צריך לא עולה ולא מנחה ולא חטאת ולא אשם.  5 

 5.  פירש רש"י: דהכי משמע "זאת התורה לעולה", כלומר במקום העולה, "למנחה" בשביל המנחה, כגון "לכם" בשבילכם, כלומר, התלמוד תורה מכפר על עוונותינו; (ולכאורה היה אפשר לפרש: "לעולה" כמו "לא עולה", וכמשנה דנדרים י ב: "לחולין שאוכל לך", דמשמע: לא חולין אלא קרבן).
אמר רבי יצחק:
מאי דכתיב "זאת תורת החטאת", ומאי דכתיב "זאת תורת האשם"?
לומר לך: כל העוסק בתורת חטאת, כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם, כאילו הקריב אשם.
מתניתין:
נאמר בעולת בהמה "אשה ריח ניחוח", ובעולת עוף "אשה ריח ניחוח", ובמנחה "אשה ריח ניחוח", כדי לומר לך:
אחד המרבה (מביא קרבן בהמה שהוא קרבן גדול) ואחד הממעיט (מביא קרבן עוף או מנחה שהוא קרבן קטן) כולם מרוצים הם, ובלבד שיכוין לבו לשמים.
גמרא:
אמר רבי זירא: מאי קראה, מנין יש לנו ללמוד עוד שאחד המרבה ואחד הממעיט בקרבנות שכרו שוה? שנאמר ("מתוקה שנת העובד (עבודת הקרבנות) אם מעט ואם הרבה יאכל (שכרו) ".  6 

 6.  פירש רש"י: שנת העובד עבודת קרבנות ומביאו למזבח, מתוקה שנתו שהוא ישן ולא ירא.
רב אדא בר אהבה אמר: מהכא:
"ברבות הטובה רבו אוכליה, ומה כשרון לבעליו", כלומר, ברבות הקרבנות רבו הכהנים האוכלים אותם, ומה יתרון יש בזה לבעליו הוא הקדוש ברוך הוא, כי הוא אינו מסתכל אלא אם כוונתו לטובה, וריבוי הבשר אינו כלום אלא לגבי כהנים.
תניא: אמר רבי שמעון בן עזאי:
בוא וראה מה כתיב בפרשת קרבנות, שלא נאמר בהן לא "אל" ולא "אלהים" אלא ה', כדי שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר הרבה רשויות יש, ואחד ציוה להקריב לו קרבן זה, וזה ציוה להקריב לו קרבן אחר, לכך נאמר בכולם "ריח ניחוח לה'" שכולם מאת מי ששמו ה'.
הוסיף עוד רבי שמעון בן עזאי ודרש:
ונאמר בשור הגס "אשה ריח ניחוח", ובעוף הדק "אשה ריח ניחוח", ובמנחה "אשה ריח ניחוח", כדי לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין את לבו לשמים.
ושמא תאמר: לאכילה הוא (הקב"ה) צריך, לפיכך תלמוד לומר (תהלים נ):
"אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה"; ונאמר (בפסוקים קודמים): "כי לי כל חיתו יער, בהמות בהררי אלף, ידעתי כל עוף הרים, וזיז שדי עמדי. (ונאמר בפסוק מאוחר וסמוך ל"אם ארעב"): האוכל (האם אוכל) בשר אבירים, ודם עתודים (האם) אשתה".
לא אמרתי אליכם "זבחו", כדי שתאמר אעשה רצונו (אהנהו בקרבנות) ויעשה רצוני, כי לא לרצוני (להנאתי) אתם זובחים, אלא לרצונכם אתם זובחים, לצורך עצמכם לקיים מצוותי שתהא לכם כפרה בכך, שנאמר "לרצונכם תזבחוהו".
דבר אחר: "לרצונכם תזבחוהו", כדי ללמד: לרצונכם זבחו, לדעתכם זבחו -
כדבעא מיניה שמואל מרב הונא:
מנין למתעסק בקדשים, (מתעסק בסכין לחתוך דבר אחר  7  ושחט בהמת קדשים) שהוא פסול, שנאמר  8  (ויקרא א): "ושחט את בן הבקר" שתהא שחיטה לשם בן בקר, ולא מתעסק.

 7.  נתבאר על פי לשון רש"י כאן; ובחולין קי א פירש: כגון מתעסק בסכין להגביהו או לזרוק ושחט בקדשים. והתוספות בזבחים מז א הביאו דברי רש"י בחולין, והקשו: כי האי גוונא אפילו בחולין פסול לרבנן:. ואפילו מתכוין לחתיכה כגון זרק סכין לנועצה בכותל דחשיב מתכוין לחתיכה:. אפילו הכי פסלי רבנן עד שיתכוין לחתיכת סימנין, (ראה עוד שם)! ? ונראה, דהאי מתעסק בקדשים היינו מתכוין לחתיכת סימנין ולא לשם זביחה, דבחולין כשר ובקדשים פסול; ועוד יש מתעסק אחר: כגון סבור שהוא חולין, וכולהו מ"ושחט את בן הבקר" נפקי.   8.  אפשר שצריך לומר: אמר לו: שנאמר:.
אמר לו:  9  זו בידינו הוא, כלומר, מקרא זה הייתי יודע, ומכאן אנו למדים שמצוה להתכוין, ואילו אני שאלתי: לעכב מנין, שהרי בקדשים בעינן "שנה עליו הכתוב לעכב"?

 9.  לפי ההגה"ה דלעיל בהערה 8, הרי ש"אמר לו" היינו שמואל לרב הונא.
אמר לו:  10  "לרצונכם תזבחוהו", לדעתכם זבחו, הרי שנה עליו הכתוב לעכב.

 10.  נכתב על פי ההגה"ה שבגליון.