בס"ד שלום. בפניני הלכה בעיניין משלוח מנות כותב הרב אליעזר מלמד( פניני הלכה | זמנים | טז - מצוות השמחה והחסד | ו – החייבים במשלוח מנות ומתנות לאביונים): "ומפני הצניעות, יש להקפיד במשלוחי המנות, שאשה תשלח לאשה, ואיש ישלח לאיש. אבל במתנות לאביונים, אין צריך להקפיד בזה, כי בנתינת צדקה אין כל כך קירוב דעת (רמ"א תרצה, ד, ושם מובא חשש קידושין במשלוח מנות)." וכן כותב הרמ"א: "ואשה חייבת במתנות לאביונים ומשלוח מנות כאיש. ואשה תשלח לאשה ואיש לאיש, אבל לא בהפך, שלא יבא איש לשלוח לאלמנה ויבואו לידי ספק קידושין. אבל במתנות לאביונים אין לחוש." האמת שאני כרגע די מבולבל מההלכה הנ"ל לעיניין דייטים/פגישות, ורציתי לברר הלכות הנוגעות למעשה: האם אסור לתת מתנה למדוייטת? לדוגמא מתנה ליום הולדתה? ומה לגבי נתינת מתנה של דבר מאכל, כמו לדוגמא נתינת חטיף שוקולד בדייט, האם הדבר אסור? ומה לגבי לשלם עליה במסעדה? ושאלות נוספות בנושא: זכור לי שאם זוג מחליטים להתחתן אסור לחתן לתת לכלה טבעת במעמד ההחלטה אלא רק בחתונה מכיוון שזה גם חשש קידושין. האם אני צודק? ולגבי המנהג שלפני החתונה החתן קונה לכלה תכשיטים, האם גם דבר זה אסור? כלומר, איפה הגבול? והאם לחשוש לדבר הנ"ל בכל מקרה, ואפילו כשמדובר בחטיף שוקולד? אני שואל בכוונה לפרטים, כי אין לי כל כך מושג בנושא, ומאוד חשוב לי להקפיד על הנושא. אשמח שהרב מאוד יפרט בבקשה, כדי שלא יהיה מכשול. ניסיתי לחפש תשובה מספיק מפורטת באינטרנט, אך לא כל כך הצלחתי. תודה רבה וסליחה על הטרחה!

שלום וברכה! סוגיה זו, של מתנה שעלולה ליצור חשש קידושין, מפורטת בשולחן ערוך אבן העזר (סימן מ"ה, א), ושם רואים שחשש זה מוגבל בתנאים רבים: א. חוששים לכך רק באיש ואשה שכבר "השתדכו", דהיינו הסכימו ביניהם להתחתן, מה שנקרא בלשון ימינו "מאורסים". בסתם איש ואשה, או בזוג שנפגש למטרות היכרות אבל טרם התארסו, אין חוששים לכך. ב. גם בזוג לאחר "אירוסין", החשש הוא רק כאשר האיש נותן לאשה חפץ ללא הבהרה של מטרת הנתינה. אם בשעת הנתינה האיש הודיע שזו מתנה, אין בכך בעיה, שהרי נאמר בבירור שזו מתנה ולא לשם קידושין. ג. החשש הוא רק אם הנתינה של החפץ (או שליחתו, אם אין נותנים במישרין) נעשתה בנוכחות שני עדים, ואם אין עדים אין בעיה. ד. מלבד זאת יש שכתבו, שהחשש הוא דוקא במתנות מסוג שהחתן רגיל לשלוח לכלה (כגון תכשיטים וכדומה, כל מקום לפי מנהגו), ובסתם מאכלים וכדומה אין חשש כלל (אבני מילואים שם, ס"ק ג'-ד'). ממילא יוצא, שבמקרים שפירטת, וכן ברוב המקרים המצויים, אין בעיה כלל לתת מתנות או לקנות דברי מאכל זה לזו. לגבי נתינת טבעת בשעת הצעת נישואין: בזה יש יותר חשש, משום שאין זו סתם מתנה, אלא אנשים מתייחסים לכך כסוג של טקס שמבטא שלב מהותי בקשר שבין האיש לאשה. אף על פי כן, מעיקר הדין אין בזה חשש קידושין, כיוון שברור לכל כיום ש"הצעת נישואין" אין משמעה שעכשיו אנו מתחתנים, אלא שהאיש מציע לאשה להתחתן בעתיד, וכעת עדיין לא אמור להתרחש שינוי מהותי במעמדם. כדי למנוע בכל זאת חששות כלשהם, נהגו בעבר שאת טבעת האירוסין לא נותן החתן לכלה, אלא הורי החתן קונים אותה ומעניקים אותה לכלה כמתנה. אם הבחור רוצה לקנות ולתת טבעת בעצמו, רצוי להקפיד שלא יהיו שם עדים, או שיבהיר במפורש שאין מדובר בקידושין. אם אכן כך, עולה השאלה - מדוע במשלוח מנות בפורים החמירו בעניין זה? הרי אין כאן את התנאים של האיסור: אין מדובר בזוג שהחליטו להתחתן, וידוע לכל שמדובר במשלוח מנות ולא בקידושין, ולרוב גם אין אלו מתנות מן הסוג שמקובל שהחתן שולח לכלה, ואם כן מדוע החמירו בכך? שאלות אלה מופיעות בכמה פוסקים (עיין שו"ת משנה שכיר ח"ג סימן ל"ז; ילקוט הגרשוני או"ח תרצ"ה, י'), אך ללא מענה ברור. נראה להציע שתי אפשרויות: א. בפורים ישנה אווירה של קלות דעת וליצנות, וחלק מן האנשים אף שתויים. משום כך יש בפורים יותר חשש לתקלה, שמתוך בדיחות הדעת אנשים יאמרו בשעת נתינת משלוח המנות "הרי את מקודשת לי", או אף ינסו באמת לעשות קידושין מתוך פזיזות וחוסר שיקול דעת. ב. כאשר איש מעוניין מסיבה כלשהי לתת מתנה לאשה מסויימת, אין אוסרים זאת עליו, ולפיכך כל עוד אין חשש ממשי לקידושין הדבר מותר. אולם במשלוח מנות אין לאיש סיבה לתת משלוח דוקא לאשה, והוא יכול לקיים את המצוה בדיוק באותה המידה בנתינה לגבר. לפיכך העדיפו להחמיר בדבר, שאיש יקיים את המצוה בנתינה לאיש ואשה בנתינה לאשה וכך לא יגיעו לידי חשש כלשהו. [שתי הערות לגבי דברי השולחן ערוך באבן העזר עניין זה: א. בשולחן ערוך שם הדיון הוא לגבי דיעבד, באיזה מצב חוששים לקידושין ובאיזה מצב לא, ולכאורה ניתן לטעון שלכתחילה יש להימנע ממצב כזה בכל אופן, ואין לתת כלל מתנות לאשה רווקה. אולם בדברי הפוסקים שם רואים שהנוהג לכתחילה היה שהחתן שולח לכלה מתנות, ואין בכך בעיה כל עוד עומדים בתנאים אלה. וכן מופיע בפוסקים במפורש שסתם אשה אינה נמנעת מלקבל מתנה מגבר, ואין בכך בעיה כיוון שאינה משודכת לו (עיין בט"ז שם ס"ק א'). ב. בדברי השולחן ערוך שם ישנו דיון נוסף: האם נתינת מתנה מן החתן לכלה עשויה להוות ראיה על קידושין. דהיינו: במקום שבו הנוהג הוא שיש פער זמנים בין הקידושין לבין הנישואין, ובתקופת הביניים רגילים לשלוח מתנות מסויימות מן החתן לכלה - אם ראינו שאיש שלח מתנות כאלה לאשה, האם יש בכך הוכחה שהם כבר ביצעו קידושין קודם לכן. לגבי עניין זה חלק מן הפרטים שונים מן התנאים שפורטו לעיל. אולם הדיון הזה כמובן אינו שייך לענייננו, ובזמננו אין זה שייך כלל, משום שהנוהג הוא שהקידושין נעשים יחד עם הנישואין.]