תודה רבה לרב על התשובה המפורטת! הרב ציין שכל ההולכות נעשות כאחת ללא הפסק ולכן מברכים רק על הראשונה. אך האם הצורך בעשיית הפעולות לשם הבעלים אינה נחשבת כהפסק בין פעולה לפעולה? אני חייב לחשוב בכל הולכה משהו אחר,לא?

לשואל, שלום וברכה! הדעות חלוקות האם הכהן המקריב צריך לחשוב לשם בעליו: הרמב"ם (הל' מעשה הקרבנות ד,י) סובר שצריך לעשות זאת לכתחילה, ואילו רש"י (זבחים ב ע"ב ד"ה שתנאי) ותוספות (שם עא ע"ב ד"ה לשם מי שהוא) סוברים שעדיף שיימנע מכך, מפני שגם ללא מחשבה זו הקרבן נחשב לשם בעליו ("סתמו לשמו"), ואם הכהן יחשוב במפורש יש חשש שיטעה ויקריב אותו לשם מישהו אחר (וראה בהרחבה ב'שערי היכל' לזבחים מערכה ג). בפרט בקרבן פסח, קשה מאוד להניח שהיה פנאי להודיע לכל הכהנים העוסקים בעבודה מי הם כל בני החבורה שנמנו על הפסח שכעת הם עוסקים בהולכת דמו, ואין ספק שההקרבה נעשתה באופן סתמי, ומסתבר שגם הרמב"ם מודה שבקרבן הפסח "שעת הדחק כדיעבד דמי". מכל מקום, גם אם נניח שהכהנים צריכים לחשוב במפורש בכל פעולה על שמות בעלי הקרבן, אינני רואה סיבה שהמחשבה השונה על זהות הבעלים תיחשב כהיסח הדעת מההולכה. והרי זה קל וחומר מתפילין, שהן שתי מצוות נפרדות ונוסח שונה של ברכה לכל אחת (ואף כוונתן שונה), ואעפ"כ לדעת השו"ע (סי' כה ס"ה) מברכין עליהן ברכה אחת כשהן נעשות ללא הפסק ביניהן (ולמנהג האשכנזים מברכים שתי ברכות מפני שהן שתי מצוות נפרדות, כאמור).