שלום וברכה ! בפיוט יה אכסוף אומרים - "שִׁשָּׁה יָמִים הַמְקַבְּלִים קְדֻשָּׁה מִשַּׁבַּת קָדְשֶׁךָ" מאין שאבו אותם שישה ימי בראשית את קדושתם, אם לא הייתה להם עדיין שבת ?

שלום אפתח בתורה מופלאה של הרב שמואל מסוכטשוב (שם משמואל ויקהל, תרע"ב): ובענין זה יש לפרש ג' הסעודות דשבת. דהנה בלוחות הראשונים נכתב זכור ובשניים שמור,וידוע דזכור הוא בחינת דכורא ושמור בחינת נוקבא, ונוקבא היא בחינת מקבל כמו לבנה המקבלת מאור השמש ולית לה נהורא מגרמה כלום, ולעומת זה זכור בחינת דכורא דיש לו אור מעצמו. ועל כן בלוחות השניים שהיו בבחינת שבת שקודם ימי המעשה שניתן להם אף שהיו בלתי ראויים והוא בחינת נוקבא דלית לה נהורא מגרמה כלום נכתב שמור, אבל בלוחות הראשונים שהיו בחינת דכורא, והיינו שהגיעה זכותם לזה, והיו כמו שבת שאחר ימי המעשה נכתב זכור. ועל כן בסעודתא דליליא שהיא בבחינת שמור כמ"ש בזוה"ק שמור מדת לילה זכור היא מדת יום, הוא כעין שבת דקודם ימי המעשה דכולהון מתעטרין בנשמתין חדתין, שיהיה ביכולתם להדבק בקדושת שבת, אבל ביום השבת בסעודתא דיממא שאז ישראל זוכין על ידי מעשיהם מה שהתענגו מקדושת שבת מעת בואו, על כן הם אז בבחינת שבת שאחר ימי המעשה, אך בסעודה שלישית עת רעוא דרעוין הוא בבחינת שבת דלעתיד כנ"ל שיש בו בחינת שתי השבתות יחד כנ"ל, וזה והא אזמין עתיק יומין למצחא וגו'. זוהי תורה עמוקה מאד. ננסה בקצרה לעמוד על מספר נקודות בתורה זו: א. קיימים שני סוג שבתות 'שבת שלפני ימי המעשה' ו'שבת שאחרי ימי המעשה'. כמובן שענין זה קשור ויונק מתורת הנסתר סוד העוסקת בהויה שקדמה לבריאת העולם. באינסוף האלוקי שקדם לבריאה שמוגדר בדרך כלל בשלילת היש ממנו. ב. בריאת העולם מתחילה ביום ראשון, הרי שמה שקדם לבריאה התקיים בזמן הקרוי שבת. שבת זו שלפני הבריאה לא קדמו לה ימי מעשה, ועל כן שבת ראשונה זו היא ביטוי לנצח האלוקי של האינסוף שקדם לעולם ללא גבולות של זמן ומקום. ג. השבת השניה, שבאה לאחר ששת ימי המעשה, מתאפיינת בשביתה מן המלאכה. מדובר בזמן מוגדר המסמל את סופם של ימי המעשה. זוהי שבת שהגדרתה תלויה לחלוטין בששת הימים שקדמו לה - 'כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות'. ד. השבת הראשונה היא ביטוי של אינסוף נעדר גבול וזמן, ועל כן הדרך היחידה להכיל אותו היא בנטישת הכלים של הזמן והמקום. האדם המבקש להפגש עם שבת זו אינו זוכה בה בזכות מה שהוא אלא בזכות מה שאינו, זוהי קבלת השבת שהיא בחינת 'שמור', שכל שיש בה הוא ביטול, חידלון ועצירה, וזוהי עמדתו של האדם כשפניו אל השבת הנכנסת בליל שבת. השבת השניה שבאה לאחר ימי המעשה היא שבת של כלים ושל גבולות. ימי המעשה בנו עולם שלם של כלים והשביתה מהעשיה מותירה את הכלים הללו ריקים מתוכן וממהות.עמידתו של האדם מול כלים הפוכה היא מעמידתו מול אורות. כאן נתבע האדם ליצוק לתוך הכלים את התוכן. להעניק משמעות מחודשת לעשיה ולשביתה ממנה. כאן ניצב האדם מול השבת כמשפיע וכמעצב. לא איבוד התודעה הוא הנדרש כי אם חיזוקה וביצורה. ה. בשבת הראשונה, שהיא בחינת 'שמור', נתבע האדם לשכוח. לשכוח מעצמו, לשכוח מרצונותיו, לשכוח מהכרותיו ולהשליך עצמו אל האין, שימלא את החלל שהשכחה תותיר. כל אלו באים בליל שבת, בעת 'קבלת שבת'. בשבת השניה, שהיא בחינת 'זכור', נתבע האדם לזכור. התודעה, ההכרה והידיעה, נוטלים חלק מרכזי בעיצוב השבת שהיא בחינת זכור, שהיא בחינת השבת שלאחר ימי הבריאה התובעת מן האדם שותפות. זוהי השותפות הבאה לידי ביטוי ב'ושמרו בני ישראל את השבת', ב'וקראת לשבת עונג' ב'אז תתענג על ד'', וכל אלו באים ביום השבת. כאן, בתשתיתה של 'שבת - זכור', ניצב עולם הדעת והתודעה, עולם השכל והתבונה. (הרעיון הובא בסיכום שיעור של הרב איתמר אלדר בענייני השבת, באתר ישיבת הר עציון) יום טוב