שלום רב יש לי שאלה שמציקה לי כבר זמן רב- מהי הסמכות של תלמידי חכמים? כלומר מתוקף מה הם יכולים לקבוע גזירות או הלכות שאינם כתובות בתנ”ך ואנחנו ניהיה מחוייבים להם? מה גם שהרבה מהגזירות כבר פקע טעמם אז למה אנו שומרים בקנאות כזאת על דברים שאנשים אמרו/קבעו והרבה פעמים זה מדעתם האישית . גם רציתי לדעת מהי ההגדרה של תלמיד חכם הרי כל אחד עם שכל יכול ליהיות תלמיד חכם אז איך זה שחלק מהציבור בעצם יקבעו לכול הציבור מה לעשות? תודה מראש (בנוסף זה שכתוב בתורה”ועשית ככל אשר יורוך לא הבנתי איך זה מדבר על כל דבר שחכמים גוזרים כי שם בפסוק זה מדבר רק על הוראת בית דין )

שלום הרמב"ם (ספר המצוות, שורש א') כתב: "כי כל מה שאמרו חכמים לעשותו וכל מה שהזהירו ממנו כבר צווה משה רבינו בסיני שיצונו לקיימו והוא אמרו (ר"פ שופטים) 'על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה' והזהירנו מעבור בדבר מכל מה שתקנו או גזרו ואמר (שם) 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל' ". הרמב"ן השיג על דברי הרמב"ם. לטענתו, הרמב"ם "בנה חומה גבוהה סביב לדברי חכמים אבל היא כפרץ נופל". תמצית הדברים היא שלדברי הרמב"ם נמצאנו למדים, שכל העובר על דיני חכמים בעצם עובר על לאו דאורייתא של "לא תסור". עוד הוסיף הרמב"ן שלפ"ז לא ייתכנו הבדלים בין דיני דאורייתא ודרבנן, והרי אנו יודעים שספק דרבנן לקולא ואילו ספק דאורייתא לחומרא, בעל ספר "זהר הרקיע" (ר' שמעון ב"ר צמח דוראן, התשב"ץ), הציע יישוב לשיטת הרמב"ם. לפי דבריו, אמנם לאו ד"לא תסור" שייך לגבי כל תקנות דרבנן, אולם רבנן תיקנו שבמקרה של ספק נדון בהם לקולא. דהיינו, חלק מתקנת דרבנן הוא שניתן להקל בספיקות. דרך אגב, מצינו מספר דיני דאורייתא שאף בהם אנו פוסקים לקולא בספיקות, כך לדוגמא הגמ' במסכת קידושין (לט.) אומרת, שאף למ"ד שערלה בחו"ל הינה הלכה למשה מסיני (כלומר חובה מדאורייתא), עדיין נקל במקרה של ספק משום ש"כך נאמר: ספיקא - מותר, וודאה - אסור". את שיטת הרמב"ן - מדוע שכלל ישראל יהיו מחויבים לציית לחכמים מבארים שניים מגדולי האחרונים: רבי אלחנן וסרמן חיבר קונטרס בעניין סמכות חכמים, בדבריו (קונטרס דברי סופרים סימן א' אות י"ח) הוא מתמודד עם שאלה זו: "ומהאי טעמא אנו חייבין לעשות דבריהן, שהרי אנו מקיימין בזה רצון השי"ת שהסכימה דעתן לדעתו. ומ"מ כיון שלא בא עליהן צווי מפורש בתורה הן קלין מדברי תורה המפורשין". לדבריו קיים רצון ה' בעולם שאינו מפורש בתורה, וחכמים הם המוסמכים לגלות את רצונו. מאחר ומדובר ברצון ה', הרי שכל ישראל מחויבים לשמוע בקולו, אך עדיין אין ציווי זה חמור כדברי תורה עצמם. ר' שמעון שקאפ אף הוא נדרש לשאלה זו, אך צעד בכיוון שונה ומחודש ביותר. טענתו היא כי השכל הישר הניתן לאדם אף מחייב אותו במעשים מסוימים, ומאחר וחז"ל מצאו לנכון לתקן תקנות מסוימות הרי ששכלנו מחייב שנשמע לקולם, וכך כתב בספרו 'שערי ישר' (שער הספיקות, פרק ז'): "ומצאתי פתרא לזה, דלשיטת הרמב"ן עלינו להזהר במצוות חז"ל ע"פ הכרת שכלנו, דכיון דהם מצאו לטוב לתקן ולגזור כן הוא האמת והטוב לפנינו". ההלכה קובעת שבטל טעם לא בטלה תקנה (ראה רמב"ם תחילת הלכות ממרים ודברי הראב"ד שם). גם אם אפשר לבטל את התקנה כשבטל טעמה, נדרש לשם כך בי”ד הגדול (סנהדרין), שכן דבר שבמניין (שנקבע בבי”ד) צריך מניין אחר להתירו. כבר מזה אלפיים שנה אין לנו סנהדרין וממילא אין בכוחינו לבטל תקנות מצוות של הקדמונים. כתב בשש"כ (פרק מב הערה יג) שבדבר שכתוב טעמו במקום שכתוב איסורו לא אומרים בזה שצריך גדול בחכמה ובמנין לבטל התקנה אלא כיון שבטל הטעם בטלה התקנה. והביא מקור לדבריו: רדב"ז ממרים ב ב, מגן אברהם סי' תר"צ ס"ק כב. התואר "תלמיד חכם" כולל שלושה סוגי אנשים: צדיק, ידען ושקדן. זוהי אמירה תמציתית שכוללת דברים רבים. ידע רחב התורה בהלכה ובאגדה אמונה ומוסר. מידות נעלות ומתוקנות יחס נכון לבני אדם וכו' וזמנו עסוק בקודש וממלא את יומו בעשייה תורנית ולמען הכלל. גם לאחר הרחבה קלה זו יש להעמיק עוד בענין יום טוב