ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
אל תפספסו! סופ"ש הכנה לימים הנוראים מבית אתר ישיבה
שאל את הרב שבת ומועדים שאלות כלליות

הפרדת נרות אקמול בעטיפתם בשבת

הרב עזריה אריאלכ"ג אדר א' תשע"ט
שאלה
שלום לרב, אשה שבנה עם חום גבוה והלכה לקחת מהשכנה נרות אקמול שיהיה לה לשימוש בלילה, האם יכולה להפריד הנרות שצריכה באמצע במקום המקווקו של העטיפה שכן אין אפשרות לחתוך במקום אחר וחשוב לאשה שהנר ישאר בעטיפתו כיון שצריכה אותו לשימוש מאוחר ואינה רוצה שיזדהם. אשמח אם הרב יפרט השיקולים.
תשובה
לשואל, שלום וברכה! לענ"ד הדבר מותר. אין צריך לומר במקרה זה של פעוט עם חום גבוה, שיש בו חשש פיקוח נפש, אלא גם מבחינת כללי מלאכות שבת אין כל איסור במקרה זה. הרחבה: אם הבנתי נכון מדובר במציאות שבה הנרות נמצאים בעטיפה בתוך חלקי פלסטיק שמחוברים זה לזה באופן רופף (כעין נייר טואלט, או החיבור של פקקי פלסטיק לטבעת האוטמת אותם). בימות החול מקובל להפריד את יחידת הפלסטיק שבה הנר המבוקש, אבל ניתן במאמץ מסוים לקרוע את נייר העטיפה בלי להפריד את חלקי הפלסטיק. המציאות בשאלה היא במקרה מיוחד, שהנר שנלקח לא נועד לשימוש מידי ולכן התעורר הצורך להפריד את חלקי הפלסטיק זה מזה. השאלה ההלכתית היא האם יש משום מלאכת "מחתך" בהפרדת הפלסטיקים, משום שמדובר על חיתוך בקו ישר. כמובן, תינוק שיש לו חום גבוה הרי זה פיקוח נפש. אך כאן השאלה מתעוררת משום שהמעשה לא היה הכרחי: הייתה אפשרות לקחת מהשכנה את כל חפיסת הנרות ובמקרה הצורך לפתוח רק את נייר העטיפה בלי להפריד בין חלקי הפלסטיק. מצאנו מחלוקת בפוסקים לגבי מקרים דומים לכאורה שבהם האדם חותך ומפריד בקו ישר, כמו חיתוך נייר טואלט או הפרדת גביעי אשל זה מזה, האם יש בכך מלאכת "מחתך" או אולי "מתקן כלי" ("מכה בפטיש"). הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל צידד להתיר זאת (שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' לב ושמירת שבת כהלכתה פכ"ג הערה סב), והסכים עמו הרב עובדיה יוסף זצ"ל (שו"ת יביע אומר ח"ט או"ח סי' קח אות קפה). לעומת זאת הרב אלישיב זצ"ל אסר (מובא במאמרים ב'הליכות שדה' שלהלן). הנושא נדון בהרחבה על ידי תלמידיהם, ראה בביטאון 'הליכות שדה' גליון 102 ו- 107 ובהליכות יצחק (מאת חתן הגרש"ז אוירבך, הרב יצחק ירוחם בורודיאנסקי, שבת, סי' מה). במוקד המחלוקת עומדים דברי הרמב"ם (הל' שבת פי"א ה"ז): "הַמְּחַתֵּךְ מִן הָעוֹר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמֵיעַ - חַיָּב; וְהוּא שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְמִדַּת אָרְכּוֹ וּמִדַּת רָחְבּוֹ וְיַחְתֹּךְ בְּכַוָּנָה הוּא שֶׁהִיא מְלָאכָה. אֲבָל אִם חָתַךְ דֶּרֶךְ הֶפְסֵד, אוֹ בְּלֹא כַּוָּנָה לְמִדָּתוֹ אֶלָּא כְּמִתְעַסֵּק אוֹ כִּמְשַׂחֵק - הֲרֵי זֶה פָּטוּר. וְהַקּוֹמֵט אֶת הַכָּנָף - הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מְחַתֵּךְ, וְחַיָּב. וְכֵן הַמְּגָרֵד רָאשֵׁי כְּלוֹנְסוֹת שֶׁל אֶרֶז - חַיָּב מִשּׁוּם מְחַתֵּךְ. וְכֵן כָּל חֲתִיכָה שֶׁיַּחְתֹּךְ חָרַשׁ הָעֵץ מִן הָעֵצִים אוֹ חָרַשׁ מַתֶּכֶת מִן הַמַּתָּכוֹת - חַיָּב מִשּׁוּם מְחַתֵּךְ. הַנּוֹטֵל קֵיסָם שֶׁל עֵץ מִלְּפָנָיו וּקְטָמוֹ לַחֲצוֹת בּוֹ שִׁנָּיו אוֹ לִפְתֹּחַ בּוֹ אֶת הַדֶּלֶת - חַיָּב". הרמב"ם פותח בכך שהתנאי לחיוב על מלאכת המחתך הוא "שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְמִדַּת אָרְכּוֹ וּמִדַּת רָחְבּוֹ", ומכאן ניתן ללמוד שכאשר לא חשוב לאדם מהי המידה המדויקת אין בזה משום מחתך. מאידך, הדוגמה הנגדית היא "אִם חָתַךְ... בְּלֹא כַּוָּנָה לְמִדָּתוֹ אֶלָּא כְּמִתְעַסֵּק אוֹ כִּמְשַׂחֵק - הֲרֵי זֶה פָּטוּר", ומשמע שהפטור הוא דווקא כאשר אין לאדם עניין בחלק שהוא חותך, אבל כאשר הוא מעוניין להשתמש במה שהוא חותך אין זה משנה האם הייתה חשובה לו המידה המדויקת. כך גם בדוגמאות בסוף דבריו, כגון הקוטם קיסם, בדרך כלל לא משנה לאדם האם אורכו המדויק של הקיסם יהיה 10 ס"מ או 8 ס"מ, ובכל זאת הוא חייב. לפי הדעה המקילה, מלאכת מחתך תלויה באופן מהותי בכוונה למידה והעדר הכוונה מפקיע לגמרי את שם המלאכה, ולכן כשאין כוונה כזו הרמב"ם קורא לכך "מתעסק" (ראה גם שו"ת משנה הלכות חי"א סי' רעא). ממילא גם אין איסור משום "פסיק רישא": גם כאשר התוצאה היא מידה מדויקת, אם עיקר פעולת האדם היא עניין אחר ואגב כך יוצאת לו מידה מדויקת אין זה "מחתך". ואמנם מלשון הרמב"ם "פטור" מבואר שעל כל פנים הדבר אסור מדרבנן, אך זאת דווקא כאשר כוונתו אינה ניכרת, אבל כאשר הדבר ניכר מתוך מעשיו שאינו מתכוון למידה גם מדרבנן אין איסור. ראיה לדבר מדברי הרמב"ם בהל' שבת פכ"ג ה"ו: "אין שוברין את החרס ואין קורעין את הנייר מפני שהוא כמתקן כלי". מקור דין זה במשנה בביצה פ"ד מ"ה: "אין חותכין את הנייר לצלות בו מליח", כלומר, מדובר בקריעה לשם שימוש מסוים. אולם הרמב"ם מנמק את האיסור ב"תיקון כלי" ולא במחתך. ועוד: מיקום הלכה זו ברמב"ם, בפרקים העוסקים בדיני דרבנן, מלמד שמדובר בגזירת חכמים בלבד משום שהקורע רק דומה למתקן כלי (כפי שדקדק בביאור הלכה סי' שמ סי"ג ד"ה אין שוברין). מכאן שגם כאשר יש כוונה להשתמש בחלק הנחתך אין איסור תורה של "מחתך" כאשר אין כוונה לחתוך לפי מידה (ועיין משנ"ב שם סקמ"א). כך מוסברת דעת הגרש"ז אוירבך (המובאת בקיצור רב בשש"כ) במאמרים הנ"ל מאת תלמידיו. אולם במנחת שלמה הנ"ל משמע שהנימוק להיתרו שונה: מלאכת מחתך נאמרה כאשר יש צורך למדוד ולדייק כדי לחתוך היטב בקו ישר, והטרחה הכרוכה בזה היא שמעניקה חשיבות לפעולת החיתוך המדויק. לעומת זאת כאשר מפרידים קו ישר שכבר נוקב מלפני השבת, והמפריד אינו זקוק כעת לאיזו מדידה ואומדן כדי שההפרדה תתבצע היטב כרצונו, אין בזה "מחתך" (אפילו בקוטם קיסם שהוזכר ברמב"ם, האדם זקוק עכ"פ לאמוד את האורך הדרוש לו ולהתאמץ קצת לחתוך במקום שתכנן). בדומה לזה מובא בשמו בספר 'בנין שבת' (לרב חנן כהן, מהדו' תשס"ח עמ' קפו) על הפרדת גביעי אשל בשבת, שאין בזה משום מחתך כי "מלאכת מחתך עיקרה כשחותך לצור יצירת מידה חדשה, מה שאין כן בגביעי הלבן, מידת הגביע עשויה וניכרת מקודם. ומה שמקפידים לפתוח בדיוק באמצע אינו משום שמכוון למידה אלא ששם המקום המיועד להפרדה ואין דרך אחרת להפריד". כמובן גם טעם זה תקף בנדון שלנו. נראה לענ"ד להוסיף במקרה שלנו שתי סברות מקילות, אפילו לפי הדעה המחמירה בהפרדת גביעי אשל וכדומה: א. נראה שמלאכת מחתך נאמרה רק כאשר החיתוך הוא שמאפשר את השימוש, מיד או לאחר פעולת הכשרה נוספת, ואלמלא החיתוך לא ניתן להשתמש בו כמות שהוא (יש לדון על היחס בין "מחתך" לבין "מכה בפטיש"; עכ"פ "מחתך" נאמר כאשר החיתוך לא יוצר כעת "כלי" אבל עכ"פ מאפשר שימוש עכשיו או אחרי פעולה נוספת). כך, למשל, בדוגמה שהזכיר הרמב"ם של חיתוך עור על מנת לכתוב עליו קמע, נראה שמדובר על חתיכה קטנה מעור גדול, שלא ניתן להכניס את כולו לקמע הנייד, או עכ"פ הדבר ייחשב כבזבוז גדול. גם בכל שאר הדוגמאות שהזכיר, החיתוך הוא שמאפשר את השימוש. יש מקום לדייק כך גם מלשון רש"י בביצה יא ע"ב ד"ה דאין בנין בכלים: "והעושה כלי או גומרו ביום טוב או בשבת - משום מכה בפטיש הוא דמחייב, שהוא חיוב לכל גמר מלאכה, או אם הוא דבר שהוא מחליקו - חייב משום ממחק, ואם צריך קצוע - חייב משום מחתך, וכן אורג או מסך או תופר". דיוק לשונו "ואם צריך קצוע" ולא "ואם מקצע" מורה שהחיוב על מחתך תלוי בצורך. ומצאתי ב'מעשי למלך' (הל' בית הבחירה פרק א ה"א אות נט), שכתב שאין "מחתך" במאכל בהמה "כיון שאין תיקון וקילקול במידתו". מסתבר שלדעת האוסרים הפרדת גביעי אשל הדבר אסור, משום שבימות החול לא מקובל כלל לאכול אשל מגביע המחובר לחבר. זה לא רק עניין של נוחות, שיותר נוח לאכול מגביע בודד, אלא גם לא נעים לאכול מגביע שבצדו גביע ריק ממה שאכל חברך, או לאפסן במקרר גביעים מחוברים שאחד מהם ריק לאחר שימוש. לעומת זאת במקרה שאנו דנים עליו אמנם לפי מה ששמעתי מקובל להפריד את יחידות הפלסטיק לפני הוצאת הנר מהעטיפה, וזה מקל במידת מה על שליפת הנר, אבל אין כל קושי ממשי או אי נעימות בהוצאת הנר כאשר הפלסטיק עדיין מחובר. למעשה, תרומתו של החיתוך לעשיית הפעולה שולית מאוד (גם אם במקרה מסוים של לקיחה מהשכנה זה היה יותר משמעותי). ב. נראה שמלאכת מחתך נאמרה כאשר חותכים דבר כדי לעשות בעזרתו משהו, להשתמש בו כעין כלי שימושי (גם גביע האשל מתפקד כעין כוס). אולם החיתוך פה לא עושה את הפלסטיק לאיזה מתקן שניתן לעשות בו משהו, ובסך הכל מוציאים ממנו את התרופה. הדבר דומה קצת להלכה ש"אין מחתך באוכלין", אפילו במאכל בהמה, ואפילו בחיתוך בסכין ולא ביד (סי' שכב ס"ד ומשנ"ב סקי"ב). נראה שהיסוד להלכה זו הוא ש"מחתך" הוא יצירת חפץ שבעזרתו עושים משהו (הסברה הקודמת שכתבתי עוסקת בטיב השינוי שיצר החיתוך, באיזו מידה החיתוך נצרך להצלחת הפעולה. הסברה כאן עוסקת בטיב החפץ הנחתך, מה עניינו ותכליתו). ומצאתי כעין סברה זו בשמירת שבת כהלכתה פל"ג הערה לו, על מלאכת "מחתך" בחיתוך כדור (תרופה) לשני חצאים, שכתב בשם הגרש"ז אוירבך: "מלאכת מחתך שייכת רק אם רוצה להשתמש אח"כ בדבר החתוך, ולא כשרוצה לבלוע, דחשיב כאוכל. וגם פתילה שרוצה להכניסה לתוך הגוף חשיב לעניין זה כאוכל". דומני שכוונתו למה שכתבתי. כך משמע מההלכה הבאה ברמב"ם (פי"א ה"ח), במסגרת דבריו על מלאכת מחתך: "כל דבר שהוא ראוי למאכל בהמה כגון תבן ועשבים לחים והוצין וכיוצא בהן מותר לקטום אותן בשבת מפני שאין בהן תקון כלים. ומותר לקטום עצי בשמים להריח בהן ואע"פ שהן קשים ויבשין". מקישור הדברים משמע שההיתר הוא אפילו בחיתוך לפי מידה, בין לאכול ובין להריח, והטעם הוא שאין כאן הכנת חפץ שימושי. אמנם הביאור הלכה (סי' שכב ס"ה ד"ה אחד קשים) התחבט בשאלה זו, מדוע מותר לקטום את עצי ההרחה, והסיק שההיתר הוא רק מפני שאין מקפידים על המידה. אולם בשו"ת מגדנות אליהו (ח"ב סי' קכ) כתב שעצים להריח דינם כאוכלין ואין בהם איסור מחתך כלל, ולענ"ד דבריו הולמים את פשט דברי הרמב"ם וראשונים אחרים, כגון ה'אהל מועד' (שער השבת דרך ו נתיב ה), הכותב: "הנוטל קיסם של עץ וקוטמו חייב משום מחתך. כל דבר הראוי למאכל בהמה, כגון תבן ועשבים לחים וכיוצא בהם, מותר לקטום אותם מפני שאין חתוכם טוחן, ומותר לקטם עצי בשמים להריח בהן". נראה בעליל מלשונו שהמטרה להריח היא המתירה, וההבדל אינו בצורת הפעולה וההקפדה על המידה. ראיה מסוימת לסברה זו מהגמ' בשבת קלו ע"א שדנה כיצד ניתן למול בשבת ביום השמיני, כאשר טרם עברו שלושים יום ולא בטוח שהוולד בן קיימא, ואם כן לכאורה אין מצוות מילה. ועונה הגמרא: "אמר רב אדא בר אהבה: מלין אותו ממה נפשך. אם חי הוא - שפיר קא מהיל, ואם לאו - מחתך בבשר הוא". כלומר, אם אינו בן קיימא והוא בגדר מת הרי זה כמו חיתוך בשר בצלחת, שאין בו מלאכה. לכאורה יש לשאול: מדוע אין בזה מלאכת מחתך? הרי אינו חותך בשביל לאכול, והמוהל גם מקפיד על חיתוך מדויק! מכאן שההלכה ש"אין מחתך באוכלין" אינה מתמקדת באוכל דווקא, אלא כל חיתוך שאינו יוצר חפץ שימושי אינו "מחתך". כיוצא בזה יש ללמוד מהגמ' בערכין ז ע"ב שדנה על ניתוח קיסרי ליולדת שמתה וחותכים אותה כדי להציל את הוולד, ואומרת הגמרא שאין בפעולה זו מלאכה כלל מפני ש"מחתך בבשר הוא". והרי בוודאי בניתוח כזה יש הקפדה על המידה המדויקת, כדי שלא לפגוע בעובר, ואעפ"כ אין איסור "מחתך". אמנם מצאתי בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סי' מא) שדן על נתיחת פגר בעל חיים בשבת לשם לימוד רפואה, האם יש בה איסור מחתך, וכתב על פי הסוגיה בערכין הנ"ל שאע"פ שהמנתח מקפיד על חיתוך מדויק אין בזה משום מחתך כי "אינו חייב משום מחתך כי אם החושש אשיעור קוטן וגודל", כלומר, כאשר יש לפניך יחידה גדולה מדי לצרכיך ואתה זקוק לחלק קטן יותר. זאת, בניגוד לחיתוך מדויק שלא נועד להקטין אלא לצורך אחר. על פי סברתו ניתן לדחות גם את הראיה ממילה. מרש"י אפשר ללמוד לכאורה שלא סבר כפי שבארתי. בגמ' בשבת עד ע"ב נאמר: "אמר רב פפא: האי מאן דפרים סילקא - חייב משום טוחן. אמר רב מנשה: האי מאן דסלית סילתי - חייב משום טוחן. אמר רב אשי: אי קפיד אמשחתא - חייב משום מחתך". ופירש רש"י: "דסלית סילתי - עצים דקים להבעיר אש. ואי קפיד אמשחתא - לחותכן במדה". משמע שדברי רב אשי נאמרים בהמשך לדברי רב מנשה, ומדובר באותה מציאות של חיתוך עצים להסקה, ועל כך אומר רב אשי שהחותך עצי הסקה ומקפיד על מידתם חייב משום מחתך. והרי השימוש להסקה לכאורה אינו עשיית פעולה בדבר, אלא רק ניצול שלו כמות שהוא. ברם, יתכן שרש"י מחשיב את ההסקה כצורה של פעולה ולא של ניצול ישיר, מאחר שעצי ההסקה הם חלק מהמתקן של התנור האופה ומחמם. מאידך, בפסקי הרי"ד שם ראיה לסברתי, שכתב: "אמר רב אשי: האי מאן דמסלת סליתי חייב משום טוחן. פירוש, מבקע העצים לחתיכות דקות. ואי קפיד אמשחתא חייב משום מחתך. פירוש: המבקע קנים לעשות מהן כלי, ומתכוין לחותכן במידה". ניכר שלדעתו מדובר דווקא על ביקוע קנים לעשיית כלי, ולא להסקה (אם כי אפשר לומר שפירש כך רק בגלל שמבחינה מעשית לא מקובל להקפיד על מידתם של עצי הסקה). עלה בידינו שמפשט הרמב"ם ובפרט מדברי הרי"ד מתבאר כסברה זו. אמנם בביאור הלכה נראה שלא סבר כך, אך לא ראיתי בדוגמאות המצויות בחז"ל ובראשונים למלאכת מחתך ראיה ברורה כנגדה. לכן היא ראויה להצטרף להכריע להיתר בנדון זה. לסיכום, יש כאן שלושה צדדים להתיר: א. אין כוונה למדוד (היתר השנוי במחלוקת). ב. החיתוך אינו נצרך להצלחת השימוש בחפץ וניתן להסתדר בלעדיו. ג. החיתוך אינו עושה את יחידת הפלסטיק לאיזה כלי שימושי כעת או בעתיד, אלא רק מסייע לנצל אותה, וזה כעין חיתוך לצורך אוכל או הרחה, שאין בו משום "מחתך".
עוד בנושא שאלות כלליות

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. שאל בהמשך לשאלה זו

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il