ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
אל תפספסו! סופ"ש הכנה לימים הנוראים מבית אתר ישיבה
שאל את הרב משפחה, ציבור וחברה המקדש והקרבנות

חטאת מתה לעומת תמורת פסולי מוקדשים

שאלה
שלום לכבוד הרב. בהמשך לשאלה על חטאת מתה ראיתי שבגמרא בכורות טז. מקישים בין דין חטאת מתה לתמורת פסולי מוקדשים(אחרי פדיון) ומשתמשים באותו לשון "מתה". לעומת זאת רמבם פוסק לגבי חטאת מתה שמכניסים אותה לכיפה בלי מזון ואילו לגבי תמורת פסולי מוקדשים שמניחים לרעות עד שתמות. מה הסבר לכך? תודה
תשובה
לשואל, שלום וברכה! ראשית אסביר את שאלתך היפה. בגמרא בבכורות טז ע"א נאמר שכאשר קרבן נהיה בעל מום ואחר כך - לאחר שנפדה - המירו בו, התמורה "מתה". לכאורה "מתה" משמעו - כדין חמש חטאות המתות (שהוזכרו גם הן בסוגיה זו), שצריך להכניס אותן לכיפה ולזרז בכך את מותן, כלשון הרמב"ם (הל' פסולי המוקדשין פ"ד ה"א): "וכיצד הן מתות? לא שיהרגם בכלי או בידו, אלא יכניסם לבית ונועל עליהם עד שימותו, ודברים אלו כולם מפי משה רבינו נשמעו". והנה, הרמב"ם (הל' תמורה פ"ג ה"ד) ניסח את דין תמורת פסולי המוקדשין בלשון אחרת: "המקדיש בעלת מום עובר ואין צריך לומר תמימה, ואחר כך נולד בה מום קבוע, ונפדית, והמיר בה אחר שנפדית - הרי זו תמורה, ואינה קריבה ואינה נפדית אלא מניחה עד שתמות. אינה קריבה - מפני שבאה מכח קדושה דחויה, ואינה נפדית - שאין בכח קדושתה לתפוש פדיונה". מדוע כאן כתב "מניחה עד שתמות" ומה ההבדל בין לשון זו לבין "הכנסה לכיפה"? ראיתי בספר 'חידושי מרן הגרא"ג' (לרב אברהם גרשון זקס) על בכורות, עמ' עז, שדן בשאלה זו, וכתב שהרמב"ם נקט לשון זו כדי לציין את יסוד הדין: בחטאות המתות יש דין חיובי לזרז את מיתתן, ואילו כאן דין זה הוא רק מחוסר ברירה, כפי שמפרט הרמב"ם בהמשך, שלא ניתן להקריב את הבהמה וגם לא לפדותה. בכך הרמב"ם נוקט עמדה בין שתי אפשרויות שהובאו בגמרא בבכורות שם: האחת - שטעם הדין כפי שהתבאר, שאין פתרון אחר לבהמה זו. והשניה - שדין זה נלמד מפסוק מיוחד, עיין שם, ולפי דרך זו זהו דין חיובי. אם הבנתי נכון, אין כוונתו שמבחינה מעשית יש הבדל בין האפשרויות, אלא זהו הבדל ניסוחי בלבד שנועד להסביר את שורש הדין. לענ"ד יש לציין לעוד שני מקורות שעשויים לערער על הדקדוק בלשון הרמב"ם. בפירוש המשנה בבכורות (פ"ב מ"ג) כתב הרמב"ם: "ואמרו 'ועושין תמורה', ואפילו לאחר שיפדו, ואותה התמורה לא תקרב אלא דינה שתמות, כלומר מניחין אותן בלי אוכל עד שימותו כמו חטאות המתות כמו שיתבאר". הרמב"ם משווה כאן לגמרי את דין תמורת פסולי המוקדשין לחטאות המתות. כמו כן כתב בפירוש המשנה ביומא פ"ו מ"א, על דין חטאות המתות: "וענין 'מתה' שכונסין אותה לבית ומניחה עד שתמות". כאן כתב בדיוק כלשונו בהלכות תמורה, "מניחה עד שתמות", ובהמשך למשפט על כניסה לכיפה. לפיכך נראה לענ"ד שכוונת הרמב"ם אחת בכל הניסוחים, ואין לדקדק ממנה על הבדל כלשהו, עקרוני או מעשי.
עוד בנושא המקדש והקרבנות

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. שאל בהמשך לשאלה זו

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il