מדוע העולה לתורה צריך לקרוא בעצמו את הקריאה יחד עם בעל הקורא ואינו יכול להסתפק בשמיעת הקריאה ממנו? הרי כך עושים בקריאת מגילה וקריאת פרשת זכור?

אכן יש מחלוקת בין הראשונים האם העולה לתורה צריך לקרוא יחד עם החזן או מספיק שישמע אותו, להלכה נפסק שצריך לקרוא בעצמו ואם אינו עושה כן יש חשש שמברך לבטלה (קמא ב). מה הסברא של כל אחת מהשיטות? הסוברים שאינו צריך לקרוא בעצמו, סוברים שהשמיעה מפי בעל הקורא מספיקה ומועילה מדין שומע כעונה ומאפשרת לעולה לתורה לברך ואין בזה שום פגם. החולקים (שהלכה נפסקה כמותם) סוברים, שעליה לתורה אינה דומה לקריאת מגילה, בקריאת מגילה כל אחד ואחד מהציבור חייב לברך ולקרוא, ומדין שומע כעונה אנו מאפשרים לכל אחד להאזין לברכה ולקריאה של החזן. לעומת זאת בקריאה בתורה, התקנה לציבור היתה לשמוע בלבד ולא לברך! כלומר אסור לציבור השומע את הקריאה לברך ברכות התורה על שמיעת הקריאה. ורק לעולה לתורה וקורא בעצמו תקנו לברך. ממילא יוצא שאם העולה לתורה רק מאזין לקריאה ולא קורא בעצמו, הוא לא שונה מכל הציבור שאינו יכול לברך על שמיעת התורה. ורק כשהוא קורא בעצמו חלה עליו התקנה לברך וכך ברכתו אינה לבטלה. (חילוק זה מתבאר בביה"ל ד"ה לבטלה בסימן קמא סעיף א').