מור אבי נפטר היום (שישי) והוחלט שנקבור אותו לאחר השבת כיון שיש עוד אחים בחו"ל ולא נספיק להתארגן עד כניסת שבת, גם ממני הוא נמצא במרחק נסיעה של כמה שעות, ורציתי לשאול: א. האם חל עלי דיני אנינות? ב. מה עושים בשבת? ג. מה לגבי מוצ"ש?

ברוך דיין האמת, אנו משתתפים בצערך. א. דיני אנינות חלים עליך. ולכן אתה פטור מכל מצוות עשה. ואף חלים עליך דיני אבל כגון רחיצה ותספורת (מנהג בני תימן להקל בזה). ב. האנינות פוסקת כשעה לפני שבת. ובשעה זו אתה יכול להתפלל מנחה. לרחוץ פנים ידיים ורגליים ולהתארגן לשבת. אין אנינות בשבת אך נוהגים דברים שבצינעה כדין אבל. ג. דיני האנינות חוזרים במוצאי שבת. יש לומר "המבדיל" בצאת השבת, ולאחר הקבורה להתפלל ולעשות הבדלה. מקורות: ראשית יש לציין שמצויין בזוה"ק ובמקובלים שיש מעלה גדולה לקבור ביום שישי, ולכן אם יש אפשרות כזאת, גם אם לא כולם יוכלו להגיע, יש לעשות כן. א. בשו"ע (יו"ד שמ"א ג') מבואר שמרגע שמסרו את הנפטר לכתפים, היינו לחברא קדישא נפטר מדין אנינות (ועיין גשה"ח י"ח א' ד'-ו'). לכאורה נראה שהוא הדין בנידון השאלה. אולם כיון שאתם עדיין עסוקים ומתארגנים בעניינים הקשורים ללוייה, עדיין שייך דין אנינות. וכן עולה מדברי הנוב"י (הובא בפת"ש שמ"א ס"ק כ"א). וראה בירושלמי שהביא הנוב"י (שם) שמשמע שחייבים כבר במצוות מרגע שמסרוהו לחברא קדישא, וכן כתב במ"ב (ע"א סק"ד). אולם בצרור החיים (אות ו') כתב שמנהג הספרדים שאף אם הקרובים אינם מתעסקים בענייני הנפטר, מכל מקום נמשכת האנינות עד הקבורה. וכתב שגם על בני אשכנז לנהוג כך. והטעם להחמיר כיון שב' טעמים לאנינות, א. מפני כבודו של מת, ב. מטעם שיהיה עסוק בטיפול צרכי המת. ולכן נראה שטעם א. שייך גם לאחר מכן (אולם ראה גשה"ח שם). וראה בילקו"י (ז' א') שאפילו סיכמו כבר עם החברא קדישא על הטיפול בענייני הנפטר, עדיין נמשכת האנינות. אונן אסור באכילת בשר ושתיית יין, תשמיש המיטה ואירועי שמחה. ונחלקו הראשונים האם חלים על האונן בנוסף כל הדינים שחלים על האבל, כגון רחיצה, תספורת, תלמוד תורה וכו', לדעת הרמב"ם (אבל פרק א' ב') אין האונן אסור בגזירות שחלים על האבל, וכן מנהג בני תימן (שו"ע המקוצר עיני יצחק יו"ד סי' קע"ח ה'). אולם דעת הרמב"ן ועוד ראשונים שחלים על האונן כל דיני אבל. מרן השו"ע (יו"ד שמ"א) סתם דבריו, אולם הרמ"א ציין לשיטת המחמירים ביש אומרים. ולמעשה הכרעת פוסקי אשכנז וספרד להחמיר בזה כדעת רבנו הרמ"א (גשר החיים פרק י"ח ב' ג', ילקו"י סי' ז' ל"ד). ב. בשש"כ (חלק ב' ס"ד כ"ב) כתב שאנינות פוסקת סמוך לכניסת השבת, באופן שגם אם ירצו לקוברו, כבר אין זמן להביאו לקבורה. ובספר צרור החיים (אות י"ג) הביא שיטה זאת, והוסיף שיש אומרים שמפסיקים דין אנינות רק בכניסת שבת ממש. והעיקר כדעה הראשונה, וכפי שהוסיף שם (אות י"ד) שכיון שכבר לא ניתן לקוברו סמוך לשבת, לכן קרובי הנפטר יתפללו מנחה. ג. לגבי תפילת ערבית במוצ"ש יש מנהגים שונים, יש נוהגים שאחרי פלג המנחה, האונן מתפלל ערבית ואומר "אתה חוננתנו", ויש נוהגים שאין לשנות מהמנהג כיון שאין להראות אבלות בשבת ורק בצאת השבת יאמר "ברוך המבדיל" ולאחר הקבורה יתפלל ויבדיל (שורש המחלוקת נמצאת ביחס לק"ש בדברי המ"ב ע"א ס"ק י'), ומסקנת המ"ב (שם בשם החכמת אדם) לומר קריאת שמע ללא הברכות, ואחרי הקבורה יבדיל. ראה שו"ע סיא או"ח סי' ע"א ב'ומבואר בשו"ע (יו"ד שמ"א ב') וראה ש"ך (שם סקי"ב) שמזמן יציאת השבת חוזרים דיני אבלות, ויש לעשות הבדלה לאחר הקבורה עד שקיעת החמה של יום שלישי, כיון שעד אז עדיין ניתן להבדיל, שהארת שבת שעברה נמשכת עד שם. אולם דעת הבא"ח (ויצא כ"ג) וכה"ח (או"ח רצ"ט כ"ו) שיכול להבדיל רק עד יום ראשון בשם ומלכות, ולאחר מכן יאמר המבדיל בשם ומלכות. בשורות טובות,