מתי נוהגים לעשות השכבה במשך השנה של הפטירה. והאם אין בכך בעיה שהרי כל פעם שמזכירים שם המת הוא מוזמן למשפט?

בשנה הראשונה, נוהגים לומר השכבה לאחר הקבורה, בלימוד שעושים בשבעה, ובימים שנהגו לעלות לקבר (יום השביעי, יום השלושים, ויום השנה). ובשאר השנים נהגו לומר בעליה לתורה (שני וחמישי או בשבת), שלפני יום השנה. אף שנהגו להזכיר נשמות בזמנים מסויימים, מכל מקום מנהג העולם להזכיר גם בזמנים נוספים במשך השנה, בפרט בשבתות ובשיעורי תורה. הזכרת הנפטרים מועילה מאד לעילוי נשמתם, כיון שכל תפילה ומעשה טוב שעושים לע"נ עושה להם נחת רוח, וזה לשון ספר מעבר יבוק (שפתי רננות כ"ג) ביחס להזכרת נשמות בשבת: "אין ספק שזכירתם ביום המנוחה מועיל להם מאד מפני שהם נחים וע"י הזכירה נשמתם מתחדשת, שיש תלייה לשם עם הנשמה, על דרך שאמרו בילקוט וכו' שכל שם מורה על מהות ועצמות האדם וכו' והנה בהזכרת שמו מתחדשת שם מנוחתו ויהיה עתה במנוחה ודיקון נשמתו מאירה. עם זאת יש לציין שלדעת האר"י ז"ל (שער הכוונות) טוב ומועיל לומר השכבה זו בקיצור, והיה מלעיג על המאריכים ב"אשכבות". יש לציין שיש עדות שנהגו לומר השכבות ארוכות, ונראה שכוונת האר"י למי שאין בידו מנהג ברור. כמו כן ההשכבה מצריכה כוונת הלב, וכן כתב במעבר יבוק (שם בהמשך): "וכשמזכיר שמו במנוחה אחר מיתתו – צריך כוונה מפני שדיבור התחתונים פועל בעליונים מאד בסוד הבל פה העולה, ובפרט אם יזכר המת מבנו או מקרובו ובבית הכנסת שהיה רגיל להתפלל בו". בשורות טובות,