בסוף התשובה ביחס ל "ספרדי שרוצה לנהוג כמו האשכנזים", הרב כתב: "אם כבר יש לו מנהג קבוע מבית הוריו, מסתבר שימשיך את המנהג שעל פיו גדל"... "כיום אדם שייך באופן טבעי לקהילה מסוימת, הוא נולד והתחנך במנהג הזה, אז הוא ממשיך את המנהג הזה ואין לו להחליף את מנהגו. הקהילה של המקום הפיזי התחלפה ב"קהילה" מופשטת יותר." רציתי לשאול על דברים אלה כמה שאלות: א. זה עצמו שיש כזה דבר קהילה מופשטת צריך ראיות. שמעתי מהרב יאיר פרנק שכן אכן הורה לו הרב יעקב אריאל ביחס למחלוקות שו"ע רמ"א, אבל הוא לא ידע להגיד לי ראיות. ב. אחרי גירוש ספרד היו ערים ובהם 2 קהילות, וכן היה בירושלים מאז עליית תלמידי הגר"א. אבל הם היו ניכרים: אלה דיברו שפות אשכנזיות ואלה שפות אחרות. היו שחיטה וקבורה ובי"ד וכספי חלוקה נפרדים. השאלה היא בעיקר בציבור הסרוג, שבו כיום לומדים זה עם זה ומתחתנים זה בזה. אין כמעט זכר למנטליות אשכנזית וספרדית, רבים מכירים את מנגינות ופיוטי כל העדות, וה"עדתיות" נשארה בעיקר בהלכה. ג. גם אם לכל אחד מי"ב השבטים היה מנהג השבט, וגם אם היה לזה תוקף הלכתי, צריך מקורות כדי להשליך מזה על מנהגי עדות. לרוב מביאים בסוגיה זו, מקורות מספרי המוסר והקבלה, ואשמח לדעת האם יש גם ראיות הלכתיות. ד. אחרי שנברר את העקרון נצטרך לברר את תוקף מנהגי עדות קטנות יותר כמו תימנים, מרוקאים, בנים להורים חסידיים, יוצאי גרמניה.... ה. הרב תולה את שימור מנהגי איסור כגון קטניות, בין המצרים, ועוד חומרות אשכנזיות, בהכרעה במחלוקות דאורייתא בין השו"ע והרמ"א. מה המקור לזה? אולי אדם יכול להיות תלמיד של הרמ"א, בלי להיות שייך לקהילה המופשטת של הרמ"א?

שלום וברכה! א. אכן קשה להביא ראיה מפורשת לכך, וזאת משום שהמציאות שבה אנו נמצאים היא מציאות חדשה שלא היתה בדורות הקודמים. אבל ראשית, כמובן אין זה חידוש שלי, אלא כך היא הדרך המקובלת על כלל הפוסקים, שמי שנולד במשפחה אשכנזית ממשיך במנהגי אשכנז ומי שנולד במשפחה ספרדית ממשיך במנהגי עדות המזרח. ההסבר שלי על קהילה מופשטת רק משקף את המציאות הזו, שמקובלת בעם ישראל כבר כמה דורות, מעת שהחלו להתערבב בני העדות אלו באלו. מעבר לכך, זו סברה פשוטה. אם אדם נולד במשפחה שנוהגת במנהג מסוים, מדוע שישנה את מנהגו ללא סיבה? אם ישנה סיבה מיוחדת, כגון שהוא הצטרף כעת לקהילה אחרת, אז אכן יש מקום שישנה את מנהגו, וכפי שכתבתי בחלק האחרון של התשובה. אבל אם אין סיבה מיוחדת, מדוע שישנה? יש לו כבר מנהג, ולפיכך הדבר הטבעי הוא שימשיך במנהגו. ניקח דוגמה להמחשה: אדם שאין לו מנהג אבות, כגון גר שבשעת הגיור בחר לנהוג כעדה מסוימת – האם לאחר כמה שנים שבהן הוא נוהג במנהג זה, יהיה מותר לו להחליף לפתע את מנהגו, סתם כך ללא סיבה משמעותית? אין זה מסתבר. נכון שאין זה "מנהג אבותיו" או "מנהג מקומו", אבל סוף סוף הוא כבר נוהג במנהג זה זמן רב, ולפיכך הדבר הטבעי הוא שימשיך באותו מנהג ולא ישנה אותו ללא סיבה. והוא הדין ליהודי מלידה, שנולד למשל למשפחה אשכנזית – גם אם עצם העובדה שהוא נולד לאב אשכנזי אינה מחייבת אותו להיות אשכנזי, הרי לאחר שהוא כבר גדל ונוהג במשך שנים במנהג הזה, אין מקום שישנה את מנהגו ללא סיבה. באופן בסיסי זו היא מערכת הפסקים שעל פיה הוא נוהג, ואין מקום שיחליף אותה. ב. אכן במציאות שלנו, מושג הקהילה כבר היטשטש מבחינות רבות, וכפי שאתה מתאר. המשמעות של הקהילה נשארה בעיקר בתחום של פסיקת ההלכה ושמירת המנהגים. אבל כפי שציינתי בתשובה, גם בעבר היו דוגמאות כאלה, כגון בית שמאי ובית הלל, שהיו מן הסתם דומים זה לזה בכל העניינים מלבד בפסיקת ההלכה. אכן זוהי קהילה במובן ההלכתי בלבד, אבל בסופו של דבר זהו זרם הפסיקה של האדם, וכל עוד אין אירוע משמעותי אין סיבה שהאדם יעבור מן הזרם הזה לזרם אחר. ג. אני אכן לא השתמשתי בטיעונים מן הסוג שהזכרת. ובאופן פשוט, בזמן הסנהדרין היתה פסיקה אחת לכל עם ישראל. אבל כיום אין לנו גוף פסיקה עליון כדוגמת הסנהדרין, ולפיכך נוצרו חילוקי פסיקה ומנהג בין העדות השונות. בהקשר זה אציין עוד, שלענ"ד זה לא המצב האידיאלי. השאיפה היא לחזור למצב של פסיקה אחת לכלל ישראל, על ידי הסנהדרין או גוף פסיקה עליון מקביל לה. אבל כל עוד אין סמכות כזו, המציאות היא שישנן מחלוקות בהלכה וקהילות שונות נוהגות במנהגים שונים. ד. באופן עקרוני, אין הבדל בין קהילה גדולה לקטנה, ובגלות באמת התקיימו גם קהילות קטנות שהיו להן מנהגי פסיקה נפרדים. אבל לאחר העלייה ארצה, המציאות היא שלקהילה קטנה קשה יותר לשמור על הייחוד שלה. בגלות כל קהילה כזו ישבה מרוכזת במקום אחד וכך יכלה לשמור את מנהגה, ואילו כאן בארץ בני הקהילה מפוזרים ובכל מקום נמצאים רק מעטים מהם. בפועל, חלק מן העדות שציינת מצליחות לשמור על מנהגיהן גם בארץ, ויש קהילות שהתמזגו במידה רבה בתוך קהילות גדולות יותר וכבר אין להן ייחוד. ה. החלוקה הזו שהצעת אפשרית בעיקרון, אבל בפועל היא לא פשוטה. לא תמיד קל להבחין בין דינים שהם בגדר הכרעה במחלוקת (בין אם מחלוקת בדאורייתא ובין אם בדרבנן) לבין מנהגים שמעבר לעיקר הדין. לעיתים ישנן פרשנויות שונות לגבי פרט מסוים, האם מקורו הוא בפרשנות מסוימת לדברי הגמרא והפוסקים, או שמקורו הוא במנהג שמעבר לדין. כך למשל לגבי מנהג האשכנזים והספרדים בהדלקת נרות חנוכה, שהספרדים מדליקים חנוכיה אחת ואילו אצל האשכנזים כל אחד מבני הבית מדליק – יש מן הפוסקים שהבינו זאת כפרשנויות שונות לדין "מהדרין מן המהדרין" שבגמרא, ויש שרואים זאת כמנהגים עצמאיים שאינם נובעים מפרשנות לדברי הגמרא. בנוסף, גם כאשר מדובר באופן ברור במנהג שמעבר לעיקר הדין, עדיין יש מקום לומר שההשתייכות לקהילה מסוימת, גם אם זו קהילה הלכתית מופשטת ולא קהילה פיזית שגרה במקום מסוים, משמעה גם קבלת מנהגי הקהילה הזו ולא רק קבלת הפסיקות שלה בעיקר הדין. נשים לב, שאין מדובר כאן רק באימוץ פסיקתו של פוסק כלשהו, אלא מושג רחב יותר של אימוץ מכלול של פסקים. כך למשל, מי שנוהג כיום על פי הפסיקה האשכנזית, אינו נוהג בפועל אך ורק כפי פסקי הרמ"א, אלא על פי מכלול של פסיקות שכולל פוסקים רבים נוספים, כמו הט"ז, הש"ך, המג"א, הגר"א וכדומה, כאשר בחלק מן המקרים הפסיקה האשכנזית כיום שונה מפסקיו של הרמ"א. הפסיקה כפי פסקי אשכנז משמעה אם כן השתייכות לקהילה האשכנזית במובן רחב ולא רק קבלת פסקיו של פוסק אשכנזי מסוים. באופן טבעי, השתייכות קהילתית כזו כוללת בתוכה גם את המנהגים ולא רק את הפסקים. בסיכום הדברים, ננסה לחשוב על משמעות החלופה שאתה מציע: מדבריך עולה, שבמציאות שלנו של קיבוץ גלויות, כל אדם יוכל בכל רגע להחליף את פסקיו מספרדי לאשכנזי ולתימני וכדומה, וכן שכל המנהגים שנהגו קהילות ישראל מעבר לעיקר הדין יתבטלו ונעמוד רק על עיקר הדין. פסיקה כזו תהווה מהפכה גדולה מאד בעולם ההלכה, ובפועל תגרום לחוסר יציבות ותוצאות לא סבירות. כך למשל, אדם שירצה לחמם תבשיל עם רוטב בשבת יחליט שכעת הוא מקבל על עצמו את מנהג התימנים, ולאחר כמה שעות, כאשר הוא ירצה לאכול בשר שלא נחלט, הוא יחליט שכעת הוא מקבל על עצמו את מנהג האשכנזים או הספרדים... כמובן שזה לא מצב סביר, וההנהגה המקובלת כיום, שבאופן בסיסי אדם ממשיך את מנהגי אבותיו, היא מסתברת הרבה יותר.