ערב טוב לרבנים היקרים שליט''א. הי''ו מדוע התורה צוותה לא להסיר את בדי הארון בעת החנייה? אם זה כ''כ איסור, אז מדוע בשאר הכלים כן מותר להסיר? מה העניין בכל זה? מה התורה רצתה ללמדנו כאן? תודה רבה רבה בשורות טובות לכל ישראל שנזכה לבית המקדש במהרה ובקלות ובשמחה רבה

ערב טוב לשואל היקר ננסה להסביר את שאלתך ואח''כ בסע''ד לתת מס' תשובות שכל אחת מלמדת אותנו מסר חשוב לעבודת ה' ית'. שמות פרק כה פסוק טו בְּטַבְּעֹת֙ הָאָרֹ֔ן יִהְי֖וּ הַבַּדִּ֑ים לֹ֥א יָסֻ֖רוּ מִמֶּֽנּוּ: שפתי חכמים שמות פרשת תרומה פרק כה פסוק טו אות ש מדכתיב בתחלה בטבעות הארון יהיו הבדים למה ליה למכתב אחר כך לא יסורו ממנו: רש"י שמות פרשת תרומה פרק כה פסוק טו (טו) לא יסרו ממנו - לעולם: לא יסורו מלמד שלעולם אף כשלא נמצאים במסע אלא הארון נח בקודש הקודשים הבדים בתוך טבעות הארון. אך קשה – יש פס' המלמד שכן הוסרו הבדים ולכן צריך לצוות 'ושמו את בדיו'? כך שואלת הגמ' ביומא עב. ועונה ע''פ רש''י שהבדים היו עבים בקצותיהם ודקים באמצעם כך שמצד אחד הבדים יכלו לזוז אך לא לסור ממנו לגמרי. יש להבין מדוע א. הרי מטרת הבדים כדי לאפשר נשיאה וכאן אין בזה צורך שכן כרגע לא נוסעים? ב. מדוע הקפידה הוא דווקא בארון. אין קפידא לשלחן וכ'..? ג. מה עניין שהבדים יכולים לנוע מעט [אם כי לא לצאת לגמרי]? תירוץ א – מחזיקי ת''ח (הבדים שנושאים את הארון) דבוקים בת''ח עצמם לעולם : אלשיך על שמות פרשת תרומה פרק כה פסוק טו (טו) עוד שלישית, כי בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו, כי תמיד יהיו המחזיקים ביד התלמידי חכמים סמוכים לארון, כי בצל החכמה בצל הכסף לא יסורו לעולם מהיותם דבקים בארון התורה הוא התלמידי חכמים. ...' מה הכוונה שמחזיקי ת''ח דבוקים בת''ח. לאיזה עניין? אפשרות א - לעניין שיש להם אותה מעלה כי הם גרמו להם ללמוד תורה: משיבת נפש שמות פרשת תרומה פרק כה פסוק טו (טו) בטבעת הארן יהיו הבדים לא יסרו ממנו. יש ליתן על לב שנאמר בכאן לא יסורו ממנו, ועל בדי השלחן לא נאמר לא יסורו ממנו, כבר [כתבתי] פ' בהעלותך שהכוונה המסייע לת"ח שיהא פנוי ללמוד שוה לו במעלה כמו יששכר וזבולן, וכמו הלל ושבנא, על כן הבדים המסייעים לכתר תורה הם מחוברים בו לעולם ולא יסורו ממנו ויאמר הבעל הבית שלך שלי, וכמו שאמר ר"ע לתלמידיו על אשתו שלי ושלכם שלה היא כי גרמה לו שלמד תורה, אכן השולחן שרמז לעושר כשהעמידו השלחן על מקומו הסירו הבדים ממנו להורות אפילו מסייע אדם לחבירו שיבא לידי עושר ע"י אין לו לומר שלך שלי ויסור ממנו עיין שם. מרומם את כל המסייעים לת''ח ולתורה להתפשט ולהתגדל. הן ע''י סיוע כספי [כמו יששכר וזבולון] והן ע''י סיוע נפשי ונתינת אפשרות [כאשתו]. הצד השווה שבהם שמפנים מקום לת''ח לעסוק בתורה. דואגים לצרכיו ובכך זמנו פנוי ללמידה. אפשרות ב – לעניין חובת העם להחזיק את הת''ח ולהיות מחובר אליו תמיד משך חכמה שמות פרשת תרומה פרק כה פסוק טו (טו) בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו. ואמרו ז"ל (יומא עב, א): המסיר בדי ארון לוקה. והנה במזבח כתיב (להלן כז, ז) "והיו הבדים... בשאת אותו", וכן בשלחן (כה, ח), מה שאין כן בארון, הבדים הם קבועים בו תמיד - הלא דבר הוא! ונראה על פי מדרש שהארון רומז לכתר תורה שהוא מונח לכל הרוצה ליקח. והנה התלמיד חכם צריך סעד לתומכו שיהא עשיר מטיל מלאי לכיסו וכתודוס איש רומי, ובזה תורתו מתקיימת. וכן אמרו ז"ל גם על הארון ביומא דף עב, ב: כתוב (דברים י, א) "ועשית לך ארון עץ" וכתוב (שמות כה, י) "ועשו ארון עצי שטים", מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו . ולזה באו הבדים, שלעולם הבדים הם המחזיקים בה, הם הסומכים ידי התלמיד חכם, שהוא הארון לעדות ה' ותורותיו, ומהראוי שיהיו תמיד אוחזים בארון הברית "לא יסורו ממנו". וכמו שהפליגו חז"ל בירושלמי פרק ז' דסוטה (הלכה ד') : לא למד, ולא לימד לא שמר ולא עשה ולא היתה בידו להחזיק (והחזיק, הרי זה בכלל "ברוך") לכן באו הבדים קבועים בו תמיד [ומצאתי באלשיך]. לפי עניין יפהפה זה – יש להבין מה עניין שראינו בגמ' ביומא שהבדים יכולים לזוז בו קצת [הסברנו רק את העניין שלא ישמטו מהארון לגמרי]? אפשר לענ''ד להסביר שהבדים = מחזיקי הת''ח , צריכים לזוז קצת. כלומר צריכים גם לדאוג בעצמם ללמוד תורה. למרות שיש להם מעלה של ת''ח,אינם יכולים לסמוך על זה בלבד. גם הם מחוייבים לזוז קצת, היינו ללמוד בעצמם לפי יכולתם. תירוץ ב – להורות שלא הבדים נושאים את הארון אלא אדרבה הארון נושא את נושאיו רק שחוק דתי הוא שיהיו בדים וישאו אותו. (אם היו מסירים את הבדים בשעה שהארון 'נח' היה נראה שהבדים נצרכים לשאת אותו ולכן כשהוא נח ואין בהם צורך אז מסירים אותם) בדומה למנורה שדלוקה ביום ובלילה לדעת הרמב''ם להורות שכמו שבלילה זה רק לחוק דתי ולא באמת נצרך, כך גם ביום: משך חכמה שמות פרשת תרומה פרק כה פסוק טו ועל דרך המושכל, הנה נודע שיטת הרמב"ם דצריך להדליק הנרות גם ביום שזהו בכלל הטבת הנרות לדידיה. ושיטתו מושכלת, דכמו שאמרו ז"ל (שבת כב, ב) 'וכי לאורה הוא צריך (אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל') . ולהראות כי הוא אין צריך להאור, רק שזה חוק דתי הוצרך להדליק גם ביום, כמו שההדלקה ביום אינו להאיר כן ההדלקה בלילה, שלשניהם ענין אחד. כן הארון שהוא נושא את נושאיו [סוטה לה, א], ואין הבדים לשאת אותו - שהוא נושא את עצמו, כי הוא משכן כבוד הנושא העולמים. לכן צוה כי הבדים בל יסורו ממנו, להורות כמו שאין ענין להבדים בעת היותו מונח באוהל מועד, ככה בשעה שנושאים אותו על הכתף אין זה ענין הנצרך להכבוד הנשוא כביכול, לכן לא יסורו הבדים ממנו תמיד, כמו שהנרות דולקים תמיד. ודו"ק. לפי עניין יפהפה זה – יש להבין מה עניין שראינו בגמ' ביומא שהבדים יכולים לזוז בו קצת [הסברנו רק את העניין שלא ישמטו מהארון לגמרי]? אפשר לענ''ד להסביר שזה מוסיף על הרעיון הנ''ל. אם מטרת הבדים כדי להזיז את הארון, אז הרבה יותר נח שהארון כלל לא יזוז. הכהנים שנושאים אותו, לא בדיוק באותו קצב וא''כ הוא מטלטל להם ביד. זה לא נח. אלא המטרה להראות שלא הם נושאים אותו [אם כך היה, זה אכן היה לא נח] , אלא הוא נושא אותם. כל עניין הבדים זה חוק אלוקי בלבד. לא כפי שזה נראה. תירוץ ג- הבדים מסמלים הליכה [שכן הם נועדו כשצריך ללכת ממקום למקום ולהוליך את הארון עמהם] הארון מסמל את הת''ח הגדול [יש בו לוחות והוא ניצב בקודש הקודשים שאף אחד לא יכול להכנס חוץ מכה''ג ורק ביוה''כ ורק לשם עבודה]. להורות שלא יחשוב הת''ח הענק שאין לו לאן ללכת ולהתקדם. קמ''ל שתמיד יש לאן ללכת [תמיד הבדים שאיתם הארון הולך נמצאים איתו]. 'ונתתי לך מהלכים בין העומדים הללו'. אדם יכול תמיד להתקדם בניגוד למלאך. ולכן נקרא תמיד 'תלמיד חכם' . תמיד בבחינת 'תלמיד' שיש לאן להתקדם דבר זה מבוטא גם במידות. לגבי מידות הארון שמות פרק כה פסוק י (פרשת תרומה) וְעָשׂ֥וּ אֲר֖וֹן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֨יִם וָחֵ֜צִי אָרְכּ֗וֹ וְאַמָּ֤ה וָחֵ֙צִי֙ רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ: לגבי מידות השלחן שמות פרק כה פסוק כג (פרשת תרומה) וְעָשִׂ֥יתָ שֻׁלְחָ֖ן עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים אַמָּתַ֤יִם אָרְכּוֹ֙ וְאַמָּ֣ה רָחְבּ֔וֹ וְאַמָּ֥ה וָחֵ֖צִי קֹמָתֽוֹ: לגבי מידות מזבח הקטורת שמות פרק ל פסוק א (פרשת תצוה) - ב (פרשת תצוה) (א) וְעָשִׂ֥יתָ מִזְבֵּ֖חַ מִקְטַ֣ר קְטֹ֑רֶת עֲצֵ֥י שִׁטִּ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ: (ב) אַמָּ֨ה אָרְכּ֜וֹ וְאַמָּ֤ה רָחְבּוֹ֙ רָב֣וּעַ יִהְיֶ֔ה וְאַמָּתַ֖יִם קֹמָת֑וֹ מִמֶּ֖נּוּ קַרְנֹתָֽיו: היחיד שכל המידות שלו שבורות הן מידות הארון. לבטא את אשר אמרנו שתמיד ת''ח הוא צריך לנוע. כי תמיד הוא צריך להרגיש חסר. יש עוד לאן ללכת. (עדיין יש להבין מדוע יש הבדל בדבר הזה בין מזבח שכל מידותיו שלמות לבין השלחן שהקומה שלו שבורה ['אמה וחצי קומתו']? אולי בסע''ד אפשר לומר שמזבח כל מידותיו שלמות כי מקריבים עליו קרבנות ציבור. כולם שלמים במזבח – ה', כהנים ישראל נשים וכו'. אך בשלחן נהנים ממנו בגלוי מלחם הפנים רק הכהנים. א''כ חסר בקומה שלו = בהשפעה העולה לגובה, למעלה). לפי עניין יפהפה זה – יש להבין מה עניין שראינו בגמ' ביומא שהבדים יכולים לזוז בו קצת [הסברנו רק את העניין שלא ישמטו מהארון לגמרי]? אפשר לענ''ד להסביר שלמרות שהת''ח תמיד צריך להתקדם, אין לו לקפוץ מדרגות. הוא יכול לזוז בבדים אך עד גבול מסוים. לפי דרגתו כרגע. שלא יהיה בבחינת מציץ ונפגע. תירוץ ד- הרב זלמן בשיחות ל'תרומה' התשפ''א : 'עוד דבר שאפשר ללמוד מכך ש הבדים האלה שהם מטלטלים תמיד תלויים בארון, שצריך לקחת את התורה לכל המקומות. שהתורה לא תהיה רק בבית המדרש אלא תלך עם האדם לכל מקום. לא רק כשאתה לומד תורה אתה נמצא במקום גבוה, אלא צריך ש כל מעשיך יהיו תורה, שתהיה תורה חיה, ובכל מקום שהאדם נמצא התורה נמצאת אתו.' צריך לקחת את בית המדרש לחדר אוכל. לכן 'יששכר חמור גרם' . בניגוד לסוס שבמנוחה הוא פורק. החמור תמיד סוחב את שעליו. אף בזמן האוורור. גם בבין הזמנים הוא עדיין בן תורה. מתנהג כך בבן אדם לחברו ובבן אדם למקום. לפי עניין יפהפה זה – יש להבין מה עניין שראינו בגמ' ביומא שהבדים יכולים לזוז בו קצת [הסברנו רק את העניין שלא ישמטו מהארון לגמרי]? אפשר לענ''ד להסביר שאמנם הוא לוקח את התורה איתו בכ''מ, אך צריך לדעת שאפשר טיפה לזוז [כמובן לפי היכולת ההלכתית]. לפעמים בבית מדרש החיים הם אידיאלים. בחוץ, עם אנשים נוספים , לפעמים יש צורך של שעת הדחק או צרכי אחרים שא''א להחמיר עליהם ויש מקום לזוז מעט [לפי הגדרים ההלכתיים כמובן]. תירוץ ה – ספר החינוך בתירוצו א ספר החינוך פרשת תרומה מצוה צו משרשי המצוה, לפי שהארון משכן התורה והיא כל עיקרנו וכבודנו, ונתחייבנו לנהוג בו כל כבוד וכל הדר בכל יכלתינו, על כן נצטוינו לבל נסיר בדי הארון ממנו, פן נהיה צריכים לצאת עם הארון לשום מקום במהירות, ואולי מתוך הטרדה והחפזון לא נבדוק יפה להיות בדיו חזקים כל הצורך, ושמא חס ושלום יפול ואין זה כבודו. אבל בהיותם בו מוכנים לעולם ולא יסורו ממנו, נעשה אותן חזקות הרבה ולא יארע תקלה בהן. כלומר – הארון מבטא את התורה וזה צריך לכבד אותו בכל הדר בכל יכולתנו [מוסר חשוב לכבוד התורה...]. לכן צריך שהבדים יהיו תמיד בו, כדי שיהיה מוכן במצבו הנורמלי ולא בשעת לחץ יבואו להכניס את הבדים ושמא לא יכניסו טוב ויפול ויתבזה ח''ו. לפי''ז צריך להבין את מה עניין היכולת התזוזה הקלה בתוך הבדים... תירוץ ו – המשך ספר החינוך הנ''ל: 'ועוד טעם אחר, שכל כלי המקדש צורתן מחוייבת לרמוז ענינים גדולים עליונים, כדי שיהא האדם נפעל לטובה מתוך מחשבתו בהן, ורצה האל לטובתנו שלא תפסד אותה הצורה אפילו לפי שעה.' הצורה השלמה של הארון היא עם הבדים. ה' רצה שצורה זו תישאר תמיד כדי שיחוקק במחשבתנו [בכ''מ לא רואים את הארון. הוא בקודש הקודשים] הצורה הזו בשלמותה [עם הבדים] כדי שכך יפעל עלינו לטובה . (שפע טוב יהיה) מסר מדהים חשיבה על כלי המקדש – פועלים עניינים נשגבים על החושב עד כדי כך שהתורה לא רצתה אפילו לרגע להפסיד עניין נשגב זה. מדהים. אפילו בלי הבטה. עצם המחשבה על כלי המקדש מקדם את האדם וחבל לפספס. מסר חשוב גם לימנו אין אנו יכולים לראות אך יכולים לחוקק במחשבתנו. זה יוסיף המון... לפי''ז צריך להבין את מה עניין היכולת התזוזה הקלה בתוך הבדים... אך יש לשאול א''כ מדוע דווקא על הארון יש ציווי לא להסיר את הבדים, הרי החינוך אומר עניין זה על כל כלי המקדש שצורתן רומזת דברים גדולים, א''כ גם שאר כלי המקדש לא כדאי להסיר את הבדים? נראה לענ''ד שאמנם נכון שצורת כל כלי המקדש נשגבה מאוד, אך המעלה הזו של מחשבה וראיה גרידא, משפיעה בעיקר כשמסכלים על הארון. מדוע דווקא השפע מגיע בהסתכלות על הארון? נלע''ד ע''פ חגיגה ה: תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ה עמוד ב רבי ורבי חייא הוו שקלי ואזלי באורחא, כי מטו לההוא מתא אמרי: איכא צורבא מרבנן הכא, נזיל וניקביל אפיה שאלו את אנשי העיר אם יש כאן צורבא מרבנן כדי שיקבלו את פניו. אמרי: איכא צורבא מרבנן הכא, ... אמרו ליה: ממאן שמיעא לך רש''י : 'שכל כך גדולה הקבלת פנים' ? - מפרקיה דרבי יעקב שמיע לי. דרבי יעקב איש כפר חיטייא הוה מקביל אפיה דרביה כל יומא, כי קש רש''י :'כשהזקין ר' יעקב' אמר ליה: לא נצטער מר, דלא יכיל מר. אמר ליה: מי זוטר מאי דכתיב בהו ברבנן ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו. ומה הרואה חכמים במיתתן יחיה, בחייהן - על אחת כמה וכמה! רואים מהגמ' שגדולי עולם – רבי , ר' חייא ור' יעקב אף שהיה זקן הקפידו מאוד על הקבלת פני רב משום שיש עניין גדול בראיית חכמים. ההפך מכך הוא שיש הפסד גדול בהסתכלות בפני רשע מהרש"א [חדושי אגדות] מסכת קידושין דף כט עמוד ב 'דאמרינן אסור להסתכל פני רשע' א''כ כיון שהארון מסמל את התורה, א''כ כפי שיש עניין ושפע בהסתכלות בפני חכם [לא דובר על צדיק. הם רצו להקביל פני צורבא מרבנן או רבו דווקא. היינו חכם בתורה] , כך גם שפע ביחוד בהסתכלות על הארון המסמל את התורה הקדושה. מסר חשוב גם לימנו לחוקק במחשבתנו את ארון ה' [עם הבדים] ולהסתכל בפני חכמים. זה יוסיף המון... תירוץ ז דעת זקנים מבעלי התוספות שמות פרק כה פסוק טו (פרשת תרומה) (טו) לא יסורו ממנו. מפני קדושת הארון לא רצה הקדוש ברוך הוא שימשמשו בו להסיר הבדים ולהכניסם בטבעות אבל כשבאין לנושאו מחזיקין בראשי הבדים ונושאין וכשמניחין אותו הולכין להם מיד מחמת אימת הקדושה בכור שור שמות פרק כה פסוק טו (פרשת תרומה) (טו) לא יסורו ממנו: מפני קדושת ארון לא היה רוצה הקדוש ברוך הוא שישמשו בארון הקודש להסיר הבדים מלהכניסן בטבעות, אלא כשבאין לנשאו מחזיקין בראשי הבדים ונושאים אותו, וכשמניחין אותו, הולכים להם מיד, מפני אימת הקדושה, ועתה נותן טעם לדבר. חזקוני שמות פרק כה פסוק טו (פרשת תרומה) מחמת קדושתו לא רצה הקדוש ברוך הוא שימששו בו להסיר הבדים ולהכניסם בטבעות. כמה שפחות זמן עיסוק עם הארון. הוא קדוש וכל זמן איתו אם ח''ו לא יהיה ראוי יכול לעלות ביוקר. כדי להמעיט בזמן עיסוק צוותה התורה להשאיר את הארון כך עם הבדים ותלכו מיד. מסר חשוב שארון = תורה ות''ח הם כמו אש. להיזהר מקודשתם. לא להתעסק איתם.... שנזכה לחזק בלבנו את אהבת התורה ,יקרה וכבודה. בשורות טובות לכלל ישראל