עובד של החברה החליף את המכשיר התקול באחר הלקוח. החזיר את המכשיר למשרד ובגלל שאני עוסק בחלק של הבקרה התעשייתית (מתכנת בקרים) תמיכה ועזרה לעובדים (גם בתקלות וגם בענייני חשמל) הניחו את המכשיר על השולחן שלי בדקתי את המכשיר (לא תפקידי לתקן) והוא לא נדלק למעסיק יש מלאי של המכשיר הזה (מפרויקט שנסגר) ולא צפוי שהוא צריך את המכשיר וישקיע כסף ומאמץ לתקן אותו אני חושב שאצליח לתקן (הזמנת חלק קטן מחו"ל) אבל גם לא בטוח שהתיקון יצליח המכשיר יכול לשכב חודשים ושנים באיזה ארון עד שיעשו סדר ותלוי מי ימצא או שיזרק (רוב הסיכויים) או שילקח לא נראה שזה מעניין את הבעלים (הרוויח כסף מהחלפת המכשיר ללקוח) - ואולי בכלל המכשיר עצמו שנזרק אצלי היה בכלל שייך ללקוח (שקנה אותו בזמן ייצור הפרויקט) והוא ויתר עליו ברגע שהחליפו לו

שלום וברכה, נראה שהבעלים של המכשיר היא החברה, גם אם הלקוח קנה את המכשיר כעת שהחליפו לו החברה קנתה את המכשיר התקול במקומו. בדרך כלל כדי שדבר יצא מבעלתו של אדם וניתן יהיה לקחתו צריך שהוא יפקיר את הדבר בפיו או שיהיה אומדן דעת ברור שדעתו להפקיר אותו. או שהדבר ייאבד לו והוא יתייאש ממנו. לכן אם היה כאן אומדן דעת ברור שדעת מנהלי החברה שהם מפקירים מכשירים אלו ניתן לקחתם. אבל אם האומדן אינו ברור במאה אחוזים, יש לשאול את אחד המנהלים. הרחבה: בגמ' בבא קמא (מח.) כתוב שגללי בהמה הם הפקר: "אמרי סתם גללים אפקורי מפקיר להו". - האחרונים (התורת זרעים [דמאי ג - ב] והקה"י [ר"ה יב - ב ושביעית ו - ב]) הקשו מסוגייא זו על שיטת הרמב"ם (אבידה יא,יא) שכתב שאבידה מדעת אינה הפקר, כגון "השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו... שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו...". וקשה מדוע גללים הרי הם הפקר, הרי לא הפקיר בפה. מתרצים התורת זרעים (בשם החזו"א) והקה"י שגללים שאין להם שווי איכא אומדן דעת ברור שמפקיר (דברים שבלבו ובלב כל אדם), ולכן אין צורך בהפקר בפה, והרמב"ם מדבר בארנק וכדו' שהוא חפץ בר שווי. בברכה,