ידועה האמרה שהחטא ממית. אם כן כיצד בתקופת בית המקדש שבו הוקרב התמיד וכיפר על עוונות ישראל. וכן הקרבנות שהקריבו היחידים על חטאותיהם ויצא שהחטאים של ישראל כופרו ולמרות זאת ידוע שאנשים המשיכו להיפטר מן העולם כיצד יתכן הדבר?

לשואל שלום וברכה! על שאלתך אענה שלוש תשובות: א. ההנחה שאין מוות ללא חטא לא מדויקת. השאלה האם יש מיתה בלא חטא או שכל מיתה קשורה בחטא שנויה במחלוקת בגמרא (שבת נה), ומסקנת הסוגיה ש"יש מיתה בלא חטא". ב. גם לפי הדעה ש"אין מיתה בלא חטא", אין לצפות שכאשר המקדש קיים והקרבנות קרבים לא יהיה מוות כלל, משתי סיבות: האחת, שהקרבנות מכפרים רק כאשר יש וידוי ותשובה, כמבואר בנביאים במקומות רבים, כגון בישעיהו פרק א. וראה בחיד"א בספר 'כסא רחמים' (על אבות דר' נתן, מהדו' ירושלים תשס"ג עמ' רכו) שהביא מקורות לכך שהבית חרב למרות הקרבנות כי לא הייתה עמהם תשובה. ג. השנייה, שגם כאשר האדם עשה תשובה שלמה והקרבן מכפר עליו אין לצפות שלא ימות כלל. המוות טבוע בטבע הבריאה, מראשיתה או בעקבות חטא אדם הראשון (ראה בראשית ב,יז ובאבן עזרא וברמב"ן). אדם שמאריך ימים ונפטר בשיבה טובה - זהו חלק מסדר העולם. הדעה הסוברת ש"אין מיתה בלא חטא" פירושה שכל מי שמת - היה בו שמץ כלשהו, ואם לא היה בו שום חטא לא היה מת, אפילו לא בגיל מאה ועשרים, והיה ניצל מטבע הבריאה הרגיל. ולדעה זו, גם חטא שהייתה עליו תשובה וכפרה עדיין משפיע וגורם את המוות כפי סדר העולם, כי אמנם התכפר לו, אבל החטא שהיה לו מכליל אותו בסדר העולם הרגיל. רק אדם מושלם לגמרי ונקי מכל שמץ חטא ניצול מן המוות וחורג מדרך העולם.