שמענו כעת על משפחות חטופים שחזרו משבי החמאס וגילו כי קרובי משפחתם נרצחו ונקברו הי"ד ,מה דינם של בני המשפחה לענין ישיבת שבעה ,דיני דריעה וכלל דיני אבלות?

לכבוד ידידי מכובדי מר מתניה בנוגע לשאלך בדבר מציאות בה חוזרים חטופים משבי החמאס רשעים ארורים ומגלים כי בני משפחותיהם נפטרו ונקברו הי"ד ,מה דינם לענין ישיבת שבעה ,קריעה ומנהגי אבלות בכלל? מרן בסימן תב כותב : מי שבאה לו שמועה שמת לו קרוב, אם בתוך ל' יום הגיעה השמועה, אפילו יום ל' עצמו, הרי זו שמועה קרובה וחייב לנהוג שבעה ימי אבלות מיום שהגיע השמועה; וקורע ומונה ל' יום (מיום השמועה) (כך משמע מהרמב"ם ומנימוקי יוסף פא"מ ובמרדכי) לתספורת עם שאר דברים. כללו של דבר, יום שמועתו הקרובה כיום הקבורה. ואם שמע מיום ל' ואילך, אינו צריך לנהוג אלא שעה אחת....והני מילי לענין גזירת שבעה, אבל לענין גזירת שלשים, נוהג על אביו ואמו בתספורת עד שיגערו בו חביריו, ובגיהוץ עד שיגיע הרגל ויגערו בו, וכן בשאלת שלום וליכנס לבית המשתה; ומונה מיום מיתה ולא מיום שמועה. לפיכך אם באה לו שמועה על אביו ואמו לאחר י"ב חדש, אינו נוהג אלא יום אחד אף בגזירת ל'. שאלה : מה הדין באם שמעו על הפטירה תוך כדי שלושים יום ולא יכלו לשבת שבעה מפאת הימצאותם בשבי? תשובה :מרן כותב בסימן שצ"ו יורה דעה : אבל שלא נהג אבלותו תוך שבעה בין בשוגג בין במזיד משלים אותו כל שלשים חוץ מהקריעה שאם לא קרע בשעת חימום אינו קורע אלא תוך שבעה חוץ מאביו ואמו שקורע אפילו לאחר שבעה: במה דברים אמורים בשלא נהג אבלות כלל כל שבעה אבל אם זלזל(או לא היה יכול לנהוג אבלות) במקצת הימים ולא נהג בהם אבלות כגון מי שאמרו לו שמת לו מת ביום הא' והיה בעיר אחרת ולא נהג אבלות וביום השני בא לעירו ונהג אבלות אין צריך להשלים ומונה שבעה מיום הראשון: מספיק שעשו פעולה אחת של אבלות(בכי ,חליצת נעל ,תגלחת וכד')יצאו ידי חובה. סיכומם של דברים : אם שמע קודם שעברו שלושים יום מיום הפטירה, וכגון במקרה דנן שהיה שבוי בשבי וכשחזר הודיעוהו על פטירת קרוביו ולא הודיעוהו עד שחזר, הרי זו שמועה קרובה, וחייב לנהוג בכל דיני אבלות כאילו עתה נקבר, על כן: קורע, מברך 'דיין האמת', אינו מניח תפילין ביום השמועה, מברים אותו סעודת הבראה, ויושב שבעה, וחלים עליו איסור תספורת ושאר דיני השלושים מיום זה אך אם שמע שמת קרובו לאחר שלושים יום מיום המיתה, הרי זו שמועה רחוקה, ומברך 'דיין האמת', ואין מברים אותו סעודת הבראה, ואינו יושב שבעת ימי אבלות, אלא רק עושה מעשה שניכרת בו אבלות, כגון שחולץ נעליו או יושב על הארץ, אפילו דקה אחת. ולענין קריעה - על שאר קרובים אינו קורע, ועל אביו או אמו קורע לעולם. (ג קמא, קמו, קנה, קנו)