שלום הרב, האם מותר בזמן מלחמה להרוג חפים מפשע? כוונתי בהקשר למלחמה כעת בעזה. המחבלים כידוע מתחבאים בכוונה מאחורי נשים וילדים שעלולים ליהרג. האם לפי התורה מותר להפציץ את המקומות שבהם מסתתרים המחבלים כאשר עלולה להיפגע האוכלוסייה האזרחית כולל ילדים קטנים?

שלום וברכה, קודם כל חשוב להדגיש שרוב האוכלוסייה בעזה תומכת בחמאס, ורובם ככולם רוצים להשמיד את מדינת ישראל, וחלק גדול שותפים ממש למעשי רצח. לפי ההלכה, אוכלוסייה שמעודדת ותומכת בטרור מותר להורגם, משום שיש להם דין של 'רודף'. כלומר, אדם שרודף אחרי אדם אחר להורגו מותר להרוג את הרודף כדי להציל את הנרדף. גם מי שאינו רודף בצורה ישירה אלא בצורה עקיפה שמו 'רודף' (הגר"ש ישראלי בעמוד הימיני סי' טז, עמ' קפד עפ"י האור שמח). אולם עדיין יש לדון על תינוקות וילדים מאד קטנים שאינם בגדר 'רודף' וממילא אסור להורגם בכוונה תחילה. השאלה היא אם מותר להפציץ אזורים שבהם נמצאים מחבלים כאשר גם ילדים ייפגעו בלית ברירה. למעשה כאשר הדבר נצרך כדי להגן על עצמנו מותר משתי סיבות: א. דיני מלחמה שונים מחיי שגרה. ניתן ללמוד מכמה מקומות בתנ"ך שמותר להרוג במלחמה את האויבים אף אם ייפגעו בלית ברירה אנשים חפים מפשע, וזה דין מיוחד במלחמה (מנחת אשר מהדו"ק דברים סימן לב, וכעין זה בעמוד הימיני שם). אגב, כך נהוג היום בכל המלחמות שבעולם. ב. המהר"ל מפראג (גור אריה לד, יג) ביאר שבמלחמה אנו רואים את כל העם הנלחם נגדנו כמכלול. אין חילוק בין יחיד ליחיד. [דברי המהר"ל הובאו להלכה על ידי פוסקי זמננו, ראה למשל בדבר חברון (חלק השקפה ועניני אמונה פרק ט) ובחשוקי חמד (נדרים מא.)]. למעשה יש לעשות השתדלות לא לפגוע באוכלוסייה אזרחית. אך כאשר הדבר לא אפשרי משום שהמחבלים בכוונה מתחבאים מאחורי ילדים וכדומה, אין לסכן חלילה את חיילנו היקרים כדי לא לפגוע בילדים. דמם של הילדים ההם הרי הוא על ידיהם של המחבלים ולא עלינו. זהו הדבר הצודק והמוסרי ביותר. רחמנות יתר על אזרחי האויב היא בסופו של דבר אכזריות על עם ישראל. הרחבה: לדעת המנחת אשר התירו רק מה שנצרך למלחמה במנחת אשר (שם) חלק על דברי המהר"ל הנ"ל, ונקט שלפי התורה אין לראות את כל האויב כאיש אחד. לדעתו הריגת האזרחים הותרה בקושי, רק כאשר אין ברירה ('דחויה', ולא 'הותרה' כפי שנשמע מהמהר"ל). נראה מפסוקי התורה כדעת המהר"ל אמנם נראה שמפשט פסוקי התורה עולה כדברי המהר"ל. כך נראה לא רק מהסיפור של שמעון ולוי שעליו דיבר המהר"ל, אלא גם מהפסוקים המפורשים בספר דברים (פרק כ), שנצטוינו להרוג כל זכר. הרי שמבחינה עקרונית יש להתייחס לאומה שנלחמת מולנו כיחידה אחת. שהרי סביר להניח שיש מעט זכרים במדינת האויב שאינם מעוניינים להילחם נגדנו, ואף על פי כן יש להרוג כל זכר, ועל כרחך משום שאומה היא יחידה אחת. אמנם בימינו לא שייך להרוג בכוונה כל זכר של האומה הנלחמת נגדנו מכמה סיבות, ובין השאר משום שזה גורם סכנה לכלל ישראל, וכעין שאמר יעקב אבינו לאחר שבניו שמעון ולוי הרגו את כל העיר שכם: "ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי" (עיין שו"ת בני בנים ח"ג סי' מ). אך נראה מהפסוקים כאמור שעקרונית צודק המהר"ל בקביעתו שיש לראות את חיילי האויב כגוף אחד. חומרא לשיטת המהר"ל וקולא לשיטת המנחת אשר עוד כתב המנחת אשר (שם) שיוצא חומרא לדברי המהר"ל, שאסור להרוג חפים מפשע מאומה אחרת. שהרי לדעת המהר"ל כל ההיתר להרוג הוא רק באומה הנלחמת נגדנו שמתייחסים אליהם כאיש אחד. לפי זה אין היתר להרוג אנשים אחרים ממדינות אחרות החפים מפשע. מה שאין כן לדבריו (כלומר לפי המנחת אשר) אין היתר להרוג את כלל אוכלוסיית האויב, אלא מותר להרוג אזרחים רק כאשר אין ברירה כנ"ל. לפי זה יוצא קולא שמותר להרוג אנשים חפים מפשע גם מאומה אחרת כאשר אין ברירה אחרת, שכך הוא בדיני המלחמה. נראה שגם לשיטת המהר"ל מותר להרוג אנשים ממדינות אחרות בלית ברירה במהלך מלחמה לענ"ד פשוט שהמהר"ל יסכים לדברי המנחת אשר שבדיני מלחמה מותר להרוג אנשים חפים מפשע אף מאומה אחרת כאשר אין ברירה, וכפי שעולה מהמקורות בתנ"ך המובאים שם במנחת אשר (ראה למשל שמואל א, טו, ו), ואין סיבה להניח שהמהר"ל יחלוק על ראיות אלו. ושני ההיתרים נכונים להלכה: א. יש להתייחס לכלל האומה הנלחמת נגדנו כיחידה אחת, וכדברי המהר"ל. ב. כאשר אין ברירה מותר להרוג תוך כדי הלחימה אנשים מאומות האחרות המסתובבים במקום הלחימה ולפעמים אין אפשרות להילחם באויב בלי להרוג אנשים אלו. דמם של אנשים אלו אינו על ראשנו אלא על ראש האויב (ולפעמים זה גם אשמת המסתובבים במקום המלחמה, שלא היה להם להיות שם בזמן מלחמה, והרבה פעמים הם שותפים לאויב ומסייעים להם). האם אוכלוסייה התומכת היא בגדר רודף? כתב המנחת אשר (שם) שאין לראות באוכלוסייה התומכת ומעודדת גדר 'רודף'. לעומת זאת בספר עמוד הימיני כאמור נקט שאכן יש להם גדר רודף. וכעין זה מובא בספר דברי מרדכי (בראשית עמ' קיח) לגר"מ אליהו זצ"ל. מסתבר שברמה מסוימת של תמיכה וסיוע גם המנחת אשר יודה שיש למסייעים גדר רודף. ויש גדר של תמיכה כללית ביותר שאינה יורדת למעשה כלל שמסתבר שהגר"ש ישראלי יודה שאין להם גדר רודף, וצ"ע בגדר הדברים, ובנקודת המחלוקת. מי שהרג "חפים מפשע" במלחמה האם הוא יכול לבנות את בית המקדש? בחשוקי חמד (שם) נשאל על ידי חייל שלחם בעזה, בחודש מנ"א תשע"ד, ובמהלך הלחימה ירה במחבלים אויבי ישראל שבאו להרגו. לאחר שחזר מהמלחמה שאל החייל, שכעת נדמה לו כי בין המחבלים היה גם אחד שהרים ידיים, וגם עליו החייל ירה והרג, כי היה לו קשה להתרכז ולבדוק אם הוא לא מערים עליו. יש לחייל מזה יסורי נפש רבים, שמא הרג אדם חף מפשע, עד כדי כך, שאינו מצליח להרדם בלילה, כאשר ההרוג הזה מופיע לו שוב ושוב בחלומותיו. השיב החשוקי חמד שאין על החייל שום חטא. שהרי כשדוד המלך הזהיר את שלמה בנו לבנות את בית המקדש ביאר ואמר לו למה הוא עצמו לא בנאו, וכך אמר לו, 'ויהי עלי דבר ה' לאמר, דם לרב שפכת, ומלחמות גדלות עשית, לא תבנה בית לשמי, כי דמים רבים שפכת ארצה לפני', (דברי הימים א, כב ח). וביאר הרד"ק: "ובאמרו דמים לרוב שפכת ארצה, כי דם נקיים היה בדמים אשר שפך..., גם בדמי הגוים אשר שפך אותם שלא היו בני מלחמתו, אפשר שהיו בהם אנשים טובים וחסידים, אף על פי כן לא נענש עליהם, כי כוונתו לכלות הרשעים שלא יפרצו בישראל, ולהציל עצמו כשהיה בארץ פלשתים לא יחיה איש ואשה, אבל כיון שנזדמן לו שפיכות דמים לרוב, מנעו מלבנות בית המקדש שהוא לשלום ולכפרת עון ולעטרת תפלה, כמו שמנעו להניף ברזל במזבח ובבית המקדש לפי שהברזל עושים ממנו כלי הריגה לא יעשו ממנו כלי שלום ברוב". כלומר דוד המלך בעת מלחמותיו במטרה לכלות הרשעים - הרג לפעמים גם את הטובים והחסידים בלית ברירה, ואף על פי כן לא נענש עליהם, כי זה הכרח, ואי אפשר לדקדק בעת מלחמה. עוד הביא החשוקי חמד את דברי המהר"ל הנ"ל שבמלחמה רואים את כל האומה הנלחמת מולנו כאיש אחד. אולם סיים החשוקי חמד שאף שאין על החייל שום חטא, אבל עליו להימנע מלבנות את בית המקדש, על פי דברי הרד"ק הנ"ל שדוד היה מנוע מלבנות את בית המקדש בגלל הדמים ששפך. אבל ציין החשוקי חמד שבכל מקרה השאלה הזאת אינה מעשית משום שבית המקדש ירד מהשמים שלם, וכמו שאנו אומרים בתפילת נחם בתשעה באב, באש הצתה, ובאש אתה עתיד לבנותה, בקרוב במהרה בימינו. עכ"ד החשוקי חמד. לענ"ד החייל כשר למהדרין לבנות את בית המקדש. זאת מכמה טעמים: א. לא שמענו מדברי הרד"ק אלא שהקב"ה לא רצה שייבנה המקדש בימי דוד המלך, כלומר שעל ידו כמלך ייבנה המקדש. אין הוכחה מדברי הרד"ק שאסור לחייל מסוים שלחם והרג חפים מפשע להשתתף בבניית בית המקדש. ב. הרד"ק דיבר על מצב שנהרגו על ידי דוד המלך אנשים 'טובים וחסידים'. זה שונה מאד ממחבל שמרים ידיים ברגע האחרון, בפרט שקשה לסמוך על הרמת ידיים של אלה שפיהם דבר שווא וימינם ימין שקר. ג. מובא במדרשים ביאור אחר בפסוק "דם לרב שפכת" ובהסבר מדוע דוד לא יכול היה לבנות את בית המקדש. הטעם הוא שדוד הרג רשעים רבים ובכך עשה מצוה גדולה מאד, ואם היה בונה את המקדש, בית המקדש לא היה נחרב (וצריך שבית המקדש יהיה מסוגל להיחרב כדי שהקב"ה יוציא את כעסו בשעת הצורך על עצים ואבנים ולא על עם ישראל). וזה לשון המדרש (מדרש תהלים שוחר טוב, מזמור סב): "וראוי היה דוד לבנותו, אלא שבא נתן הנביא ואמר לו 'לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת' (שם כ"ב, ז). כיון ששמע דוד כן נתיירא ואמר: הרי נפסלתי לבנות בית המקדש. אמר ר' יהודה בר אלעאי, אמר לו הקב"ה: אל תירא דוד, חייך כל הדמים ששפכת הם לפני כאיל וצבי, שנאמר בהם 'הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים' (דברים י"ב, טו-טז). אמר לפניו: אם כן למה איני בונה אותו? אמר לו הקב"ה: אם אתה בונה אותו הרי הוא קיים ועומד ואינו חרב לעולם. אמר לפניו: והרי הוא יפה. אמר לו הקב"ה: גלוי וידוע לפני שעתידין ישראל לחטוא, ואני מפיג בו חמתי ומחריבו, וישראל ניצולין, הדא הוא דכתיב 'דרך קשתו כאויב וגו' שפך כאש חמתו' (איכה ב', ד)". לפי זה אין מניעה לחייל לבנות את בית המקדש השלישי שאינו עתיד להיחרב. יש לציין עוד לדברי הגר"ע יוסף בספר "טבעת המלך" (מאור ישראל על הרמב"ם, פט"ו מהלכות תפלה) שחייל כהן שפתח באש על קבוצת פלשתינאים והרגם רשאי לישא כפיים וזיכהו ה' יתברך לחסלם מבעוד מועד, ויבורך מפי עליון על התשועה שעשה בישראל, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו, ע"ש. ומה שכתב בחשוקי חמד שהשאלה אינה מעשית משום שבית המקדש ירד מהשמיים – אין הדבר מוכרח כלל, עיין בהרחבה בספר אם הבנים שמחה, מאמר מקדש ה' (מהדו' מכון פרי הארץ עמ' רפב-רצג), ואכמ"ל.