שלום, אני עובד בהייטק, בוודאי לפני ה7 באוקטובר היו אין סוף מחלוקות בכל יום בעבודה. עיקרי הנושאים: 1. עול החרדים על החילונים 2. השתלטות הדת על המדינה 3. מגבלות דתיות שמקשות על חילונים (כגון: תחבורה ציבורית בשבת, פגיעה בלהט"ב וכדומה). תמיד הרגשתי שהכל אצלם זה דווקא, לא הצלחתי להבין אף פעם את הצד שלהם והרגשתי כל הזמן צורך לנסות ולהסביר את הצד שלי. ה7 באוקטובר, היה נקודת שיא שפשוט הזכירה לי כמה אני מתגעגע לאהבת האחים שלי, גם החילונים ביותר, הכופרים ביותר, הרחוקים ביותר. שאני רוצה יותר להקשיב להם, יותר להבין אותם ולנסות ביחד איתם לחשוב על פתרונות. באמת, כמו שאחים אמיתיים, לאותו אבא ואמא משתדלים לעשות. הרי, בסופו של דבר, אני שואל את עצמי - האם שווה לי בשביל שלא תהיה תחבורה בשבת או בשביל שהשטחים ביהודה ושומרון לא יהיו מסופחים וכדומה - האם שווה לי שאני ואחי נשנא אחד את ההשני בליבנו? השאלה/בקשה שלי היא, לקבל הדרכות מעשיות, פרקטיות לאהבת אחים אמיתית כאן במדינה הזו. חיפשתי תוכן על כך או ספר, מדריך לשנת 2024 (למניינם) - איך לאהוב את אחיך היהודים השנה, יותר מבשנה שעברה. איך להרבות איתם יותר שלום, איך עושים את זה? המנהיגים שלנו, לצערי הרב (כך לפחות נראה מלמטה, מהמקום שבו אני נמצא) לא מצליחים להתעלות על עצמם. לא מצליחים לכבד אחד את השני, לשבת ולהקשיב - ריבונו של עולם - להקשיב! לאנשים באמת קשה, לאנשים דחוק, לחוץ. הם לא מבינים למה אין תחבורה ציבורית בשבת באמת. בתום לב, הם לא מבינים. הם לא מבינים, למה הם, שאין להם מושג מי הוא הקב"ה, למה הם צריכים לשלם המון מיסים ולספוג את העול של אחיהם החרדים. זה לא חשוב להם, זה לא מושך אותם אין לזה בעיניהם שום ערך. אני יודע שיש גם דוגמאות הפוכות ושיש כאן דמוקרטיה וכו, אבל זה לא עוזר להם להבין. זה לא עוזר לנו להיות מאוחדים. זה עוזר רק כשצריך להחליט מה בתכלס עושים, אז יש דמוקרטיה, יש בחירות ולכן אפשר גם לקבל החלטות. אבל יש פה צד שחש מאוד פגוע, מאוד מנוכר. ואלה אחים שלי - אני לא רוצה שהם ירגישו ככה. ואני חושב שאסור לאף אחד מאיתנו לרצות שאח שלו ירגיש ככה. איך משנים את המצב הזה? איך אוהבים בחזרה? מי שאוהב באמת, צריך להקשיב באמת גם למי שהדעה שלו שונה משלך בתכלית ומאוד קשה לך לעיכול.

לשואל היקר, שלום וברכה! העלית בעיה קשה מאוד, ואין לי פתרונות קסם. ביחס אלינו, האנשים הפשוטים ברחוב, העצה היחידה שבכוחי לתת היא מה שסיימת בו: להקשיב. לנצל וליצור הזדמנויות למפגש ושיחה, ובמפגשים הללו להקשיב באמת. לא שיחה שהיא "דו - מונולוג", שכל אחד מחכה בקוצר רוח מתי יגיע תורו להביע את דעתו ולשכנע את זולתו, אלא דיאלוג אמיתי. חלק מהבעיה היא הפחד. מה "אנחנו" זוממים לעשות אם וכאשר נהיה רוב. שיחה מלב אל לב עשויה להפחית חרדות. אפילו אם השיח לא יגיע בכלל לנושאים הטעונים השנויים במחלוקת, חשוב שכל מפגש, ולו באקראי באוטובוס, יסתיים בכך שהשני מבין שאתה באמת מכבד אותו. לא לעקוף בתור, לא לתפוס מקום מוגזם בצורה שלא נוחה לשני, וכן הלאה. זה נכון וראוי בלי קשר, אבל חשוב במיוחד עכשיו. אינני יודע אם זה יספיק כנגד התקשורת שמלבה את קולות הקצה. אבל זה מה שביכולתנו לעשות. חג הפסח הבא עלינו לטובה, מזמן לרבים מאיתנו מפגשים משפחתיים שלא תמיד כולם בהם תמימי דעים. אפשר להפוך את שולחן החג לויכוח פוליטי חסר תועלת. ואפשר להחליט שבליל הסדר מדברים רק על המכנה המשותף, בעין טובה ובלימוד זכות, ואם בכל זאת הצד השני נגרר לפוליטיקה וחידוד ההבדלים - להקשיב באמפתיה. בברכת פסח כשר ושמח לנו ולכל בית ישראל.