שלום כבוד הרב, רציתי לשאול, מבלי להיכנס לטעם המצווה, האם יש חובה הלכתית למנות את הימים בשבוע - אחד בשבת, שני בשבת.... ? במידה וכן: -האם החובה הזאת שייכת באופן כללי לעם ישראל שחייב לקרוא לימות השבוע בדרך של ספירה לשבת ( כמו שיש לנו היום ראשון, שני... או שאולי צריך ממש כמו שכתוב אחד בשבת...)? או שהחובה הזאת שייכת לכל יחיד ויחיד שצריך למנות כך את הימים? ( שוב גם כאן האם בכל דרך ספירה או רק בנוסח המדובר "אחד בשבת..."), במידה וכן האם חייב לומר כך בכל פעם שמזכיר את ימות השבוע או רק פעם אחת ביום באופן פורמלי או רק במידה ויוצא לו לחשוב על ימות השבוע חייב רק פעם אחת? האם חייב לומר את זה או מספיק לחשוב על זה? או שהחובה הזאת שייכת גם באופן כללי וגם לפרט? אני מודע לכך שזה מוזכר בשיר של יום, אבל נניח ואדם לא נוהג לומר אותו, ובכל מקרה גם אם אומר יש עוד פרטים כמו שרואים בשאלות שאשמח לדעת לגביהם, תודה רבה מראש.

שלום וברכה! המקור לעניין זה של מניית ימות השבוע כקשורה לזכירת השבת, הוא במכילתא: "זכור את יום השבת לקדשו... רבי יצחק אומר, לא תהא מונה כדרך שאחרים מונין אלא תהא מונה לשם שבת." ופירש הרמב"ן (שמות כ', ח): "ופירושה, שהגוים מונין ימי השבוע לשם הימים עצמן, יקראו לכל יום שם בפני עצמו... וישראל מונים כל הימים לשם שבת, אחד בשבת, שני בשבת, כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום." דהיינו שבשפות אחרות יש לימות השבוע שמות פרטיים, כך שכל יום עומד בפני עצמו, ואילו בעברית קוראים לימות השבוע במספרים, כך שכל הימים מכוונים לרצף אחד של שבוע, לקראת השבת. האם השמות צריכים להיות דוקא "אחד בשבת, שני בשבת", או שדי בכך שקוראים לימים "יום ראשון, יום שני" וכו'? הרמב"ן בדרשה לראש השנה חוזר על עניין זה, ומשווה את המניין של הימים למניין של החודשים, שגם לחודשים אין בתורה שמות פרטיים אלא מספרים, "החודש הראשון", "החודש השני" וכו', והדבר מהווה זכר ליציאת מצרים (ועיין שם, שהרמב"ן מסביר מדוע בימינו קוראים לחודשים בשמות, ניסן, אייר וכו'). הרמב"ן עומד על כך שבחודשים לא כתוב בתורה בדרך כלל "החודש הראשון ליציאת מצרים", אלא "החודש הראשון" סתם, והוא מסביר שגם באופן זה יש זכר ליציאת מצרים, שכן כאשר אומרים "החודש הראשון" הכוונה היא בעצם "החודש הראשון ליציאת מצרים". על פי זה עולה, שגם לעניין ספירת הימים, אין הכרח להוסיף "בשבת", אלא עצם המנייה של הימים במספרים, "ראשון, שני", מבטאת את העניין הזה של זכירת השבת. האם זו מצוה ממש? יש שאכן הבינו כך, ואכן הסבירו את אמירת הכותרות של שיר של יום, "היום יום... בשבת" כנובעת מסיבה זו, שהדבר נועד לקיום מצוה זו (עיין למשל רשימות שיעורים, הרב סולובייצ'יק, סוכה נ' ב). אבל פוסקים רבים לא הזכירו כלל חיוב כזה. כך למשל כאשר הרמב"ם מבאר את מצוות "זכור את יום השבת" (מצוות עשה קנ"ה; הלכות שבת פרק כ"ט), הוא מזכיר רק את חובת הקידוש וההבדלה בכניסת השבת וביציאתה, ולא מזכיר כלל חובה לציין את יום השבת במשך ימות השבוע. גם ברמב"ן, שהרחיב מצוה זו גם לימות השבוע, אפשר בהחלט להבין שאין חובה להזכיר במפורש בכל יום את יום השבת או את מספרו של היום, אלא המצוה היא לזכור באופן כללי את השבת. בין השאר הדבר מתבטא בכך שכאשר אנו מציינים שם של יום אנו מזכירים אותו במספר ולא בשם, אבל אין חיוב בכל יום להזכיר את הדבר בפה. ואכן אנו מוצאים שאמירת שיר של יום היא מנהג מאוחר יחסית, ואין זו חובה גמורה. כך למשל כותב הרמב"ם בסדר התפילות (בסוף ספר אהבה): "נהגו מקצת העם לקרוא בכל יום... שיר מזמור שהיו הלוים אומרים בבית המקדש באותו היום". דהיינו שזהו מנהג של חלק מן הציבור ולא חיוב גמור. ויש לשים לב, שגם הנוהגים במנהג זה בזמן הרמב"ם אמרו רק את המזמור עצמו, ללא הכותרת "היום יום...". כמו כן, הנוהגים כגר"א אומרים במועדים מזמור אחר ולא את המזמור של אותו היום, דהיינו שבימים אלה אינם מזכירים את מספר היום בשבוע. דהיינו שעניין זה לא נתפש כחובה גמורה שיש להזכיר את יום השבת בכל יום.