א. אני לומד בישיבה תיכונית. הכיתה שלי יוצאת לטיול לאילת. האם מותר לי לצאת? שמעתי שיש אומרים שאילת אינה בתוך תחום ארץ ישראל, ואסור לצאת לשם? (אציין שהישיבה שלי דאגה שנהיה במקום שלא יהיו בו בעיות צניעות). ב. האם מותר לעשות שייט בים סוף. האם יש בזה חשש של יציאה מהארץ? ג. איזה ברכה צריך לברך על ראיית ים סוף? האם זה כמו ברכה על הים התיכון?

שלום וברכה, א. מותר לך לצאת לטיול עם הכיתה (ראה מאמרו של הרב זוין בתחומין ח"י עמ' 21-23, משנת המדינה עמ' 31, דבר חברון ח"ג סי' שכו). ב. מותר. ג. לגבי ראיית ים התיכון נחלקו הפוסקים. יש אומרים שמברכים ברכת 'שעשה את הים הגדול' (שולחן ערוך רכח א, חזון עובדיה). יש אומרים שמברכים 'עושה מעשה בראשית' (משנה ברורה ס"ק ב). על ים סוף לכל הדעות מברכים ברכת 'עושה מעשה בראשית' (הליכות שלמה כג הע' מה, וכן הביא בספר וזאת הברכה עמ' 154 בשם הגר"מ שטרנבוך שאין כאן ספק שמא הוא הים הגדול. ואף האור לציון יד מ כתב לברך עושה מעשה בראשית, אך כתב שלדעת השו"ע יברך הים הגדול). מקורות והרחבה: א. לדעת הרמב"ן (בפירושו על התורה במדבר לג, נג, ובהוספות למצות עשה מצוה ד) מצוות יישוב הארץ ומצוות ישיבה בארץ ישראל מתקיימים בכל הגבולות שהובטחו לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. כמו כן אין איסור יציאה מארץ ישראל לכל השטח שהובטח לאברהם אבינו, משום שלדעת הרמב"ן איסור היציאה מארץ ישראל נובע מביטול מצוות הישיבה בארץ ע"ש. בגבולות שהובטח לאבות - הגבול הדרומי הוא עד ים סוף (ראה בראשית טו יח, שמות כג לא). לפי זה יש מצוה ליישב את העיר אילת, ולגור בה ואין איסור לצאת מארץ ישראל לאילת. אף באיזורים שלא התחייבנו במצוות התלויות בארץ, בכל זאת יש שם קדושה עצמית משום שבחר בה הקדוש ברוך הוא, ומצינו שהייתה קדושה כבר בימי האבות, וכפי שהתבאר בספר כפתור ופרח פ"י, שו"ת חתם סופר יו"ד רלד, ומבוא לשבת הארץ למרן הראי"ה קוק פרק טו). כל זה מתבאר בדברי הגרש"י זוין זצ"ל בתחומין (ח"י, עמ' 21-23). לדעת חלק מהפוסקים אין היתר לצאת מארץ ישראל לכל שטחי הארץ המובטחת לאברהם (כדעת הרמב"ן כנ"ל) אלא רק לחלקים שנתקדשו על ידי ישראל כשעלו ממצרים. אמנם ידוע שקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא נתקדשה לעתיד לבוא וממילא חלקי ארץ ישראל שנתקדשו בקדושה ראשונה בטלה קדושתן ופטורים מתרומות ומעשרות. אך על כל פנים לעניין המצות עשה של ירושת הארץ ויישובה לא התבטלה הקדושה (משנת המדינה עמ' 35, דבר חברון ח"ג סי' שכג). כך נראה בדעת הרמב"ם (סנהדרין פ"ד ה"ו) שכתב: "וכל ארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה". וכתב על זה הרדב"ז (שם): "אף על פי שלא החזיקו בה עולי בבל אף על גב דאינה כא"י לענין תרומות ומעשרות ולקצת דברים לענין מינוי סמוכים הכל הוא א"י וכן לענין הדר בא"י ולענין הנקבר בה ולשאר קדושת ארץ ישראל דינם שוה. וכבר האריך בזה בעל ספר כפתור ופרח ע"ש". דברי הרדב"ז הובאו להלכה על ידי החזון איש (שביעית כד א). (אולם ראה שיעורי ר' שמואל גיטין (ב. אות טו) שהסתפק אם לדעת הרמב"ם מותר לצאת לכל גבולות הארץ המובטחת לאברהם). שוב מצאתי תשובות שהשיב הגר"י אריאל שליט"א (באתר ישיבה): "שאלה: עד היום הקפדתי בלנ"ד שלא לעזוב את ארץ ישראל, האם יש עניין שלא לנסוע לאילת? תשובה: "ושמתי את גבולך מים סוף עד ים פלשתים" קראנו בשבת האחרונה. אילת היא אפוא חלק מארץ ישראל. שאלה: על פי הגבולות בפרשת מסעי נראה שאילת לא בגבולות הארץ, מותר לנסוע לשם? תשובה: גבולות מסעי נוגעים רק לחיוב המצות התלוי"ב אך מצות ישוב א"י חלה עד ים סוף". עכ"ל הגר"י אריאל שליט"א. יש לדון אם מותר לצאת לאילת לפי השיטה הסבורה שמותר לצאת לגבול עולי מצרים. אכן כתבו כמה פוסקים שאילת נתקדשה בקדושת עולי מצרים. זאת משתי סיבות: 1. כפי הנראה ישראל עברו שם כאשר הלכו ממדבר סיני אל מעבר לירדן יריחו, וישראל כבשו את האזור, ונתקדש לכל הפחות בקדושת עבר הירדן (משנת המדינה לגר"ש גורן עמ' 31). 2. העיר אילת נכבשה על ידי שלמה. כך מבואר בספר מלכים (א, ט, כו) וכן בדברי הימים (ב, ח, יז). אילת אחר כך נכבשה על ידי האדומים ועוזיהו המלך חזר וכבשה כמבואר במלכים (ב, טז, ו), ובדברי הימים (ב, כו, ב). (משנת המדינה שם). יצויין שיש אומרים שאילת נמצאת בתוך גבולות פרשת מסעי (הרב טיקוצ'ינסקי ספר ארץ ישראל כו ב, אוצר ארץ ישראל לרב ישראל אריאל ח"ה פ"ל). אמנם רוב הפוסקים לא קיבלו שיטה זאת (ראה אור לציון שם, דרך אמונה תרומות פ"א ה"ז ביאור הלכה ד"ה 'מאשקלון', באהלה של תורה ח"ג סי' א-ב). בטעם הדבר שגבולות הארץ המופיעות בפרשת מסעי מצומצמים יותר מגבולות הארץ שהובטחה לאבות - ראה מלבי"ם (ספר במדבר תחילת פרק לד). לדעת התוספות ועוד ראשונים מצוות ישיבת ארץ ישראל היא רק בגבולות ארץ ישראל שנתקדשו על ידי עולי בבל, ואין לצאת מחוץ לגבולות עולי בבל. זאת משום שקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא, ואילו קדושה שנייה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. אך ביאר בשו"ת באהלה של תורה (ח"ג, סי' ב אות ח) שגם לדעת התוספות אם המטרה בישיבה שם היא להרחיב את גבולות הארץ ולאפשר את קידושם על ידי עצם החזקה או על ידי תוספת קידוש מיוחד מסתבר שיש מצוה בישיבה במקום הזה. וביאר שסברא זאת מתיישבת עוד יותר לדעת ר' קרשקש וידאל (ואולי תוספות יודו לו) שאין איסור ישיבה במקום שנתקדש על ידי עולי מצרים, אלא שיש עדיפות יחסית לישיבה במקום המקודש יותר, ולכן לצורך מצוה ובפרט לצורך מצות ישוב הארץ, הרחבת קדושתה וחיזוק ביטחונה מצוה לישב במקום שנתקדש על ידי עולי מצרים. עוד הביא מהמשך חכמה (דברים יא לא) כעין זה שיש מצות ישוב ארץ ישראל בעבר הירדן המזרחי, ואף על פי כן אין זה כמעלת ארץ ישראל המחוייבת במצוות ולכן משה התפלל להיכנס לארץ ישראל המקודשת יותר. עוד דנו פוסקי זמנינו לגבי מעמד המקומות שנכבשו בזמנינו על ידי צה"ל. לדעת הציץ אליעזר (ח"י סי' א) הכיבוש והריבונות הישראלית מחייבים במצוות התלויות בארץ כדין עולי בבל. וע"ע ארץ חמדה (עמ' פו), וראה בשו"ת אהלה של תורה (ח"ג עמ' 38, ושם הע' 5). סברא אחרת להתיר כתב בשו"ת דבר חברון (ח"ג סי' שכו) וז"ל: "אילת אינה ארץ ישראל לעניין תרומות ומעשרות אבל לא לעניין יציאה, כי מותר למדינה להחזיק את הנמל של אילת וזה נחשב לצורך, וכיון שצריך את הנמל, צריך את העיר לידו שמספקת את כל השירותים שם, וממילא מותר שגם קרוביהם יבקרו שם. כלומר איסור ושהייה אין שם, אבל גם אין שם קיום של מצוות ישוב הארץ". בשנת תש"ט כאשר צה"ל כבש את איזור אילת, ופסקו אז גדולי הדור הגרי"א הרצוג (פסקים וכתבים או"ח ח"ב פח), הגרב"צ עוזיאל (ח"ח מז-מט), הגרצ"פ פרנק (מקראי קודש פסח ח"ב נח), הגר"ע הדאיה (ישכיל עבדי ח"ו או"ח ב) שיש להתייחס לאילת כחלק מארץ ישראל לעניין יום טוב שני, על בסיס ההבנה שאילת היא חלק מארץ ישראל ע"ש. וע"ע באור לציון שביעית (ו, א), ובשבט הלוי (ח"ה קעג). והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שאילת היא חוץ לארץ לרוב הדעות. ובספר מעין אומר (ח"ה סי' כה) מובא בשם הגרע"י שכדאי להחמיר ולא לטייל באילת. (אך אציין ששמעתי מהרב חיים סבתו שהגרע"י ביקש ממנו להקים ישיבה באילת, אלא שהרב סבתו השיב לו שהוא כבר ראש ישיבת מעלה אדומים...). לגבי איסור טיול לחוץ לארץ יש אומרים שהאיסור העקרי לצאת מהארץ הוא על מנת לדור בקביעות או שלא בקביעות בחוץ לארץ. אך ניתן לצאת לזמן קצר לטייל אם יש ביציאה קצת מצוה כגון לראות את פלאי הבריאה (שבט הלוי ח"ה קעג), או לצורך מנוחת נפשו שנחשבת כדבר מצוה להבריא נפשו וגופו לעבודת ה' (מנחת אשר במדבר צט). רבים חלקו על סברא זו, אבל בנידון שלנו בכל מקרה יש כמה סברות להתיר כנ"ל. ב. לגבי הים התיכון מבואר בגמרא (גיטין ח) וברמב"ם (תרומות א ז) שמותחים קו מטורי אמנון לנחל מצרים. אך לגבי ים סוף לא מצאתי ממש התייחסות לכך. אחד מידידיי שאל את הג"ר יעקב אריאל שליט"א על כך, והשיב לו שים סוף היא ארץ ישראל שכך כתוב בתורה "ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים". שאלתי את הרב אם אכן הדברים נאמרו כך, ועד איפה בים סוף. וכתב לי: "ציטטתי לו את הפסוק ושתי את גבולך מים סוף. אין ספק שמותר לשחות בים סוף, והוא הדין להפליג. ומסתמא גם לדוג דגים. עד איזה מרחק? אחי, הרב ישראל, סובר שכל ים סוף על שתי זרועותיו מ"מ הפלגה קצרה ע"מ לחזור בוודאי אינה יציאה לחו"ל". עכ"ל הגר"י אריאל. שאלתי את הגר"ד ליאור שליט"א ואמר שמותר לשוט בים סוף כפי שרגילים, (והוסיף שמסתמא הוא לא מתכוון להגיע עד לצד השני ממש). שאלתי את הרב אם זה לשיטתו בדבר חברון (מובא לעיל) שמותר למדינת ישראל להחזיק את המקום כיון שיש בזה צורך למדינה. והשיב שאכן כך. כלומר, גם אם זה לא ארץ ישראל, מכל מקום מותר לשחות ולשוט בים בגלל הסברא הנ"ל. שוב מצאתי בקונטרס הזכרונות (שמועות ופסקים שכתב הגר"ח קנייבסקי מדברי דודו החזון איש, סי' מו סע' ב): "שאלתי כיון שהים גבול ארץ ישראל, איך מותר לרחוץ בים, הרי יוצא לחוץ לארץ, והשיב שמקום הראוי לרחוץ הוא עדיין בכלל ארץ ישראל (הר"ד לנדא נ"י העיר דבלאו הכי כל שמן החוט ולפנים הוא ארץ ישראל, רק נפקא מינה בימים אחרים שבארץ ישראל)" עכ"ל. וצ"ע מה הגדר המדוייק של 'מקום הראוי לרחוץ'.