שלום הרב, הרבה פעמים אנו מוצאים בש"ס כלל הנקרא 'במה הצד', 'במה מצינו', בנין אב משני כתובים. כיצד זה עובד? לדוגמא: "מה לקמה שכן חייבת בחלה? כרם יוכיח (שכן כרם אינו חייב בחלה) מה לכרם שכן חייב בעוללות? קמה תוכיח (שכן קמה אינה חייבת בעוללות) וחזר הדין: לא ראי זה כראי זה. הצד השוה שבהן (בקמה ובכרם) שכן דבר שגידולי קרקע ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו, אף כל דבר שגידולי קרקע בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו". שאלתי היא כזאת: מי אמר שזה נכון? אולי רק בקמה וכרם שיש בהם צד חמור פועל אוכל בו, קמה משום שחייב בחלה, וכן בכרם משום שחייב בעוללות. מי אמר שזה בגלל מכנה משותף שממנו ניתן להכליל הרבה דברים ולומר שכל גידולי קרקע פועל אוכל בו?

שלום וברכה, יותר מסתבר והגיוני להניח שיש מכנה משותף אחד, וכלל אחד, כלומר סיבה אחת שגורמת לכל התוצאות, מאשר להניח שכל דבר הוא תוצאה מסיבה אחרת. (אגב, זה גם נכון במדע. זה נקרא 'אינדוקציה' ואיכלול'). אכן, לפעמים כאשר אנו מוצאים דין אחד בשני עניינים, אך איננו מוצאים מכנה משותף והגיוני שמסביר את שני הדברים, אזי במקרים אלה נניח שכל דין הוא תוצאה של סיבה פרטית. ולכן הגמרא מקשה בכמה מקומות על לימוד 'צד השוה' ואומרת: "מה לשניהם שיש בהם צד חמור". כלומר במקרים שהגמרא לא רואה סיבה טובה להסביר מדוע יש מכנה משותף כדי לייצור בנין אב, הגמרא מעדיפה להניח שכל פרט נובע מסיבה פרטית אחרת (ראה מהר"ם שיף ופני יהושע כתובות לב.). בנוסף חשוב להבין שהתורה ניתנה לנו יחד עם המידות שהתורה נדרשת בהם. כך מבואר במדרש (סדר אליהו זוטא, פרק ב): "כשנתן הקב"ה תורה לישראל לא ניתנה להן אלא כחיטים להוציא מהן סולת, וכפשתן להוציא ממנו בגד. ניתנה בכלל ופרט, ובפרט וכלל, וכלל ופרט וכלל" . לכן אין זה רק שאנו תולים שאולי זו כוונת התורה שיש מכנה משותף (בנין אב), והדין מוטל בספק. אלא מכיוון שמסתבר שיש מכנה משותף ובניין אב, הרי שכך יש לדרוש את התורה על פי מידות התורה, שהם הכלים שנתן לנו הקב"ה לדרוש את התורה. ואם כן זה ודאי כוונת התורה. כל טוב!