משפחה וקיום מצוות

נישאתי בגיל צעיר ובטרם מלאו לי 23 שנים נולדו לי שני ילדים (מתנה משמיים). בכל אופן מאז נשואי אני חשה התרחקות מה’ יתברך; אני כמעט ולא מתפללת מלבד ימי שישי וגם זה נדיר, אני מברכת ברכת המזון באופן המעורר לעג כל המצוות הקשורות ביני לבין בוראי מתמססות (אינני מדברת על דברים הקשורים לצניעות, כשרות, טהרה וכד’), כמו כן, אינני הולכת לשיעורי תורה למרות שהייתי חפצה בכך ותירוצים לכך אין סוף, אני חשה כי מאוד קשה לי להתפלל אפילו סתם לדבר עם הקב"ה, אני כאילו יודעת שיהיה בסדר ואפילו לא מתאמצת לבקש רחמים, אני פשוט לא מתאמצת ומתקדמת בתחום. אני כן מרגישה, אמנם במידה מסויימת שהכל משמיים והכל לטובה, אולם עדיין האמונה שלי, סתמית ולא עמוקה, דתיה רגילה שחייה ומעבירה את ימיה יום יום, עבודה, ילדים וקצת בעל. מה לעשות?

עצם השאלה יש בה גדר של הרהורי תשובה וביטוי של חפץ פנימי לקרבת ד'. אך את הקרבה לד' אפשר למצוא בכל מעשה, רבש"ע נמצא בכל מקום. גם הטיפול בילדים יכול להיות חוויה דתית, גם סידור הבית גם העבודה ולא רק התפילה. וכאשר היחס לכל החיים משתנה יש הרבה כח ויש גם כח ורצון להתפלל. מה שצריך לעשות הוא לשנות את הגישה לכל החיים ולכל המעשים. יש היום במקומות שונים מפגשים של מה שקוראים "מגרות", איני יודע אם שמעת על כך נראה לי שכדאי לך לנסות את זה.