שלום לכבוד הרב. שמעתי שהסיבה שרבי עקיבא שנא חכמים בתקופה שהוא היה עם הארץ, היא כי בתקופה ההיא גזרו החכמים טומאה על עמי הארץ ובנוסף נמנעו אפילו מלדבר עימם שמא טיפת רוק מהם תותז על בגדם. גם לי זה נשמע מאוד מקומם. הרב יוכל להסביר לי את הרקע ולמה זה נגזר? זה תקין שיש כזה נתק בין הרבנים לבין המון העם? מאיפה הם יקבלו תורה? ומי מוגדר עם הארץ? כל מי שלא בקיא בתורה נקרא עם הארץ לדין זה? והאם לעתיד לבוא הגזרה תחזור? תודה רבה.

שלום וברכה! א. הסיבה לכך שגזרו טומאה על עמי הארץ, היתה משום שעמי הארץ לא שמרו על דיני טומאה וטהרה. הם לא היו בקיאים בדינים הללו, וגם במה שהם ידעו הם לא הקפידו לשמור על טהרה. משום כך אי אפשר היה לסמוך עליהם בעניינים אלה, ונאלצו להתייחס אליהם מתוך הנחה שהם טמאים. מתוך כך, ההגדרה של "עם הארץ" לעניין זה אינה תלויה במידת הידיעות שלו בתורה באופן כללי, אלא בשאלה האם הוא מכיר את דיני טומאה וטהרה ומקפיד עליהם או לא. כך מופיע במשנה (דמאי ב', ג) וברמב"ם (הלכות מטמאי משכב ומושב י', א-ב), שכדי שהאדם ייצא מן הגדר של "עם הארץ" לעניין זה וכבר לא ייחשב כטמא, עליו להצהיר שהוא מקבל עליו להקפיד על דיני טומאה וטהרה, ודואגים ללמד אותו את הדינים הללו. וכך כותב הרמב"ם שם: "...עד שילמד ויהיה רגיל בטהרות... משיקבל דברי חבירות, הרי בגדיו טהורין וכל אוכליו ומשקיו טהורין, ונאמן על כל הטהרות כשאר כל החברים, ואף על פי שאינו תלמיד חכם". דהיינו: למרות שהאדם הזה באופן כללי אינו תלמיד חכם, ומבחינת ידיעותיו בתורה באופן כללי הוא עדיין "עם הארץ", בכל זאת מבחינת דיני טומאה וטהרה הוא כבר אינו נחשב כטמא, משום שהוא קיבל על עצמו להקפיד על הדינים הללו והוא למד אותם. דהיינו שהגזירה לא נועדה להרחיק את עמי הארץ בגלל שהם לא לומדים תורה, אלא פשוט כדי לשמור על דיני טומאה וטהרה. עמי הארץ לא שמרו על דינים אלה, ולכן חכמים נאלצו להתייחס אליהם כטמאים. להמחשה: כיום ישנם לא מעט אנשים "מסורתיים", שמשתדלים לאכול כשר ומקיימים מצוות נוספות אבל לא שומרים שבת כהלכתה – הם עושים קידוש בשבת אבל גם נוסעים בשבת ומבשלים וכדומה. אדם כזה, אי אפשר לסמוך עליו בענייני שמירת שבת, ולמשל, אם הוא מביא לך אוכל חם בשבת, יש חשש רציני שהוא בישל אותו כעת. זה לא איסור שנועד להרחיק אותו, אלא נובע פשוט מן המציאות, שהאדם הזה אינו שומר שבת. אם הוא יחליט מעכשיו לשמור שבת וילמד כיצד יש לנהוג בשבת, נוכל לסמוך עליו, גם אם הוא לא תלמיד חכם. ובדומה לכך לעניין עמי הארץ – הם אמנם שמרו שבת וכשרות ותחומים נוספים, אבל בתחום של טומאה וטהרה הם לא הקפידו, ולכן אי אפשר היה לסמוך עליהם בתחום הזה. ב. לגבי הטענה שחכמים נמנעו מלדבר עם עמי הארץ – לא ידוע לי דבר כזה. אמנם מופיע שרוק של עם הארץ עלול לטמא (אם כי יש מחלוקת האם מדובר בטומאה חמורה, שמטמאת גם את האדם, או טומאה קלה, שמטמאה רק את הבגדים ולא את האדם עצמו), אבל לא מופיע שחכמים נמנעו מלדבר עם עמי הארץ בגלל החשש הזה, שמא רוק יינתז ויגיע אל החכם. ובהרבה מקומות מוצאים שחכמים קיימו קשרים עם עמי הארץ, עזרו להם ונעזרו בהם בעניינים שונים וכמובן דיברו איתם, ורק נזהרו שעמי הארץ לא ייגעו בדברים טהורים ויטמאו אותם (עיין למשל במשנה דמאי ו', יב; שביעית ה', ט; טהרות ז', א-ה, ט; שם ח', ב, ה). ממילא, גם אין שאלה "מאיפה הם יקבלו תורה" – חכמים לא התנתקו מעמי הארץ ולא נמנעו מלדבר איתם, וממילא הם גם יכלו ללמוד תורה ללא הגבלה אם הם רצו בכך. ג. האם לעתיד לבוא הגזרה תחזור, כאשר תחזור בעז"ה הטהרה לישראל ונחזור לקיים את הלכות טומאה וטהרה? ראשית, יש לדעת שמן התורה אין חובה על האדם להיות טהור כל הזמן, אלא רק בזמן הרגלים, או כאשר הוא עוסק בחלה ותרומה וכדומה. לכן ייתכן שגם תלמידי חכמים יהיו טמאים רוב הזמן, ולא יצטרכו להתרחק מעמי הארץ. ישנה מעלה של "אכילת חולין בטהרה", שמצריכה את האדם להיות טהור רוב הזמן, אבל לדעת רוב הראשונים זה אינו חיוב אלא מידת חסידות. מן הצד השני, אם כל עם ישראל יקפיד על טהרה כל הזמן, לא יהיה צורך בגזרה, וכולם יהיו בחזקת טהורים, בין אם הם תלמידי חכמים ובין אם לא (וכפי שהוסבר לעיל, שהגדר לעניין זה אינו תלוי בכך שהאדם יודע תורה או לא, אלא תלוי בשאלה האם האדם שומר על דיני טומאה וטהרה). אם יהיה מצב שחלק מעם ישראל שינהג בטהרה כל הזמן ולעומת זאת חלק שלא יקפיד בדיני טומאה וטהרה, יהיה צורך לנהוג בהרחקה בתחום זה ולהיזהר מן הטמאים, וכפי שהיה בעבר. ד. בשולי הדברים: מה שכתבת שר' עקיבא שנא את החכמים בגלל הגזרה הזו, כך אכן מופיע בדברי כמה ראשונים, כגון בתוספות הרא"ש (כתובות ס"ב ב, ד"ה "דהוה"). אולם יש לשים לב ללשונו: "בשביל שהיו פורשין מהן... היו סבורין שהם מתגאין על עמי הארץ...", דהיינו שעמי הארץ סברו כך, הם פירשו את ההתרחקות הזו של תלמידי החכמים כגאוה, אבל זו היתה טעות, משום שבאמת זו היתה התרחקות מתוך אילוץ, משום שעמי הארץ באמת לא שמרו את דיני הטהרה ולכן היו עלולים לטמא את הטהורים. (עוד יש להבהיר, שהגזרה הזו לא נגזרה בתקופתו של ר' עקיבא, אלא היתה כבר בזמן המקדש, עיין למשל במשנה חגיגה ג', ז-ח, ובכלל בפרק שם.)