בראשונים (תוס ורא"ש נידה ס"ו ב) מבואר שהסברא בדין "כל הראוי לבילה", היא שמסתבר שדיני המנחה הם לפי הלכתחילה והמצווה הבסיסית, וכיוון שלכתחילה מצווה לבלול, שיעור המנחה היא כזאת שאפשר לבלול אותה. אבל לכאורה הוא פלא, משום שהגמרא מביאה את דין זה אף גבי בית הסתרים בטבילת נידה, שאף על גב שלא מגיע מים לשם, מכל מקום בעינן שלא יהיה חציצה, ושיהא ראוי לביאת מים. אבל לכאורה כאן לא שייך כלל אותה סברא, משום שמבואר בראשונים שם וכן פשוט, שאין דין כלל אפילו לכתחילה שיהיה ביאת מים על אותם מקומות, ואם כן מדוע בעינן שיהא ראוי לביאת מים?

שלום וברכה, ומחילה על העיכוב בתשובה. בדבריך יש בעצם שתי שאלות: א. מדוע ישנו הבדל בין הדין של טבילה בבית הסתרים, שבו גם לכתחילה אין צורך שיגיעו לשם מים אלא צריך רק שהמקומות הנסתרים יהיו ראויים לכניסת מים (דהיינו שלא תהיה בהם חציצה), לבין דינים אחרים שבהם נאמר הכלל "כל הראוי לבילה...", שבהם לכתחילה צריך לקיים את הדין בפועל, ורק בדיעבד אם לא קיים אין זה מעכב, כל עוד יש אפשרות שהוא יתקיים. (וכגון בלילת המנחה, שלכתחילה צריך לבלול ממש, ורק בדיעבד אם לא בלל אין זה מעכב, כל עוד המנחה היא בגודל כזה שאפשר לבלול אותה.) ב. אם אכן בבית הסתרים אין כלל צורך שייכנסו מים אפילו לכתחילה, מניין נובע הדין שמקומות אלה צריכים להיות ראויים לביאת מים, דהיינו ללא חציצה? נפתח בשאלה השניה: בעניין זה יש דעות שונות בראשונים. יש שהסבירו שהדין שבית הסתרים צריך להיות ראוי לטבילה נלמד מן הפסוק, אלא שהלימוד מלמד גם שאין זה מעכב. כך אומרים התוספות (קידושין כ"ה א-ב, ד"ה "כל"; ועיין נדה ס"ו ב, ד"ה "כל"), שמצד אחד הפסוק "ורחץ במים את כל בשרו" מלמד שצריך לטבול את הגוף כולו, כולל המקומות הנסתרים, אבל מן הצד השני ישנו לימוד מ"ידיו" שמלמד שהחלקים הנסתרים אינם צריכים טבילה בפועל. מתוך כך למדו חכמים שהחלקים הנסתרים טעונים טבילה בעיקרון ולפיכך הם צריכים להיות ראויים לכניסת מים, ורק אין חובה שייכנסו בהם מים בפועל. [בדומה לכך עיין בתוספות הרא"ש (נדה ס"ו ב, ד"ה "אין בילה מעכבת"), שמפרש גם הוא ששני הצדדים נלמדים מדרשת הכתוב, אם כי באופן שונה, עיין שם.] דרך אחרת מופיעה בכמה ראשונים כגון ברמב"ן (קידושין כ"ה א, ד"ה "נהי"), שבאמת מדאורייתא המקומות הנסתרים אינם צריכים טבילה וגם לא צריכים להיות ראויים לטבילה, אלא שחכמים חייבו שגם מקומות אלה יהיו ללא חציצה וראויים לטבילה, אף שאינם טעונים טבילה בפועל. לגבי השאלה הראשונה: הראשונים אכן עומדים על כך שהדין של טבילה בבית הסתרים הוא חריג לעומת שאר הדינים שבהם נאמר הכלל "כל הראוי לבילה...": בדינים אחרים שבהם נאמר הכלל, לכתחילה אכן צריך לקיים את הדין בפועל, ורק בדיעבד אם לא קיים אין זה מעכב, כל עוד המציאות היא שהדין יכול להתקיים; ואילו בעניין בית הסתרים, כאמור, גם לכתחילה אין צורך שיגיעו לשם מים, אלא צריך רק שיהיה ראוי לטבילה, דהיינו שלא תהיה שם חציצה. גם בעניין זה ישנן דעות שונות, הקשורות לדעות שהובאו לעיל: התוספות (בנדה שם) לומדים את הדין מן הכתוב, והם מסבירים שבעניין טבילה לא שייך לומר שלכתחילה צריך לקיים את הדין באופן אחד ובדיעבד די באופן אחר, שכן הטבילה מצד עצמה אינה מצוה אלא נועדה לטהר את האדם, ואם בסופו של דבר האדם נטהר, גם אם באופן של דיעבד, הרי הושגה המטרה. לפיכך כאשר לומדים שביאת מים אינה מעכבת בבית הסתרים, כבר אין צורך שייכנסו שם מים אפילו לכתחילה (ורק צריך להקפיד שלא תהיה שם חציצה, כדי שיהיה ראוי לביאת מים). זאת בניגוד למצוות, כמו הבאת המנחה וכדומה, שבהן מדובר במצוה ולא רק בהשגת מטרה, ולפיכך לכתחילה יש לקיים את המצוה באופן הראוי ורק בדיעבד אין זה מעכב. (יש להבהיר, שבפועל בהלכות טבילה אנו מוצאים לא פעם חילוק בין לכתחילה לדיעבד, אבל זה בדרך כלל במקרים שבהם ישנה מחלוקת בין הפוסקים, שלעיתים הפסיקה היא שלכתחילה יש לחשוש לדעה המחמירה אבל בדיעבד סומכים על הדעה המקילה. במצב כזה אכן שייך חילוק בין לכתחילה לדיעבד, כיוון שבעצם על פי הדעה המחמירה העניין הזה הוא מעכב והאדם לא נטהר. למעשה במקרים אלה אנו סומכים על הדעה המקילה וסוברים שהאדם נטהר, אבל לא שייך לומר כאן את הנימוק של התוספות, שהעיקר הוא שהושגה המטרה שהאדם ייטהר, כיוון שעל זה עצמו המחלוקת, האם באופן זה האדם נטהר או לא.) בתוספות הרא"ש (הנ"ל) מסביר באופן אחר – ההבדל בין טבילה לבין העניינים האחרים הוא שבעניינים האחרים נאמר בתורה במפורש שיש לעשות באופן מסויים, כגון לבלול את המנחה בשמן, ולכן ודאי שלכתחילה יש לעשות כך, ורק בדיעבד זה לא מעכב. בעוד שבטבילה לא נאמר בתורה במפורש שצריך שייכנסו מים בבית הסתרים, ולפיכך גם לכתחילה אין צורך לעשות כך (אלא רק שיהיה ראוי לכניסת מים). הרמב"ן (הנ"ל), על פי דרכו שזוהי תקנת חכמים, מסביר שכך תיקנו חכמים את הדין, שצריך שהמקומות הנסתרים יהיו ראויים לביאת מים אבל לא חייבו שהמים ייכנסו בהם ממש.