איבדתי את הלמה שלי,ומרגיש לי שכל פעם מחדש אני נופל פשוט כי אני לא מוצא סיבה להמשיך להתמודד מול היצר, איך אני מוצא את הלמה שלי מחדש?

שלום לשואל היקר מאוד שאלה טובה וחשובה שאלת. מהשאלה עולה כי מחד זה אתגר לא קטן ולא תמיד מובן ומאידך חשוב לך לדעת מה התורה חושבת בעניין. ראשית ,צריך לדעת שמוסכם על כל חכמי ישראל לדורותיו שאיסור הוצאת שכבת זרע לבטלה הוא חמור מאוד והוא כולל כל גבר שהוא ללא שום הבדל של גיל . אף גיל צעיר שאיננו יכול כרגע להתחתן, מחויב לא להוציא זרע לבטלה. זה קל?!!. ממש ממש לא. האמת שבכלל זה לא קל לשמור תורה ומצוות. נוצר מעין סיר לחץ בנפשו של היהודי. מחד, דחפים וחשקים שונים ומאידך כל מיני הגבלות בכל מיני נושאים. אך אנו מאמינים שהדבר דומה לחייל סיירת שיש עליו לא מעט הגבלות (לא אוכל של אמא, לא מיטה של בית, פקודות כל הזמן, חייב לעמוד בזמנים לחוצים, מסכן את עצמו וכ') אך הסיפוק אדיר. יש הרגשה שאחר ההכשרה הוא מעין 'כל יכול'. הוא שולט בעצמו, יודע לנווט את גופו ,נפשו ורצונו למען העם והמולדת . פתאום מגלים בחור לוחם סיירת שההגבלות השונות בנו אותו, יצרו לו יכולת שימוש נכונה בכל כוחות חייו, דבר שיוכל לשמש אותו למטרות גבוהות . לא פלא שתחושת סיפוק ומיצוי עצמי אדיר מציפים אותו . כך בדיוק הדבר לגבי ההגבלות והאיסורים של התורה הקדושה. אם מתמקדים בכמה אסור וכמה זה קשה, אז התחושה קשה. אם ממקדים מבט כמה זה בונה וכמה זה נותן, אז מתחברים לתהליך הצמיחה. למשל לגבי שבת. יכולים לראות את איסור מוקצה, בישול וכו' ולהיכנס לתחושת באסה. מאידך, אפשר לראות את השבת כמסגרת מענגת ורוחנית הגורמת לאדם לחיות את משפחתו , ומנוחתו הגשמית והרוחנית. כשאדם ממקד מבט כזה, פתאום הוא לא מוכן לוותר על השבת. הוא חווה כיצד דווקא ההגבלות והאיסורים יש בהם כדי לגרום לשבת להיות כזו מיוחדת שיש בה למנף אותו אל על. כך הדבר לגבי כל התורה כולה וכך ממש גם לענייננו לגבי הוצאת שכבת זרע לבטלה. אפשר להתמקד באיסור ולהרגיש כמו אוכל בסיסי שנמנע מאיתנו וממילא לחוות תסכול. אך מאידך, אפשר למקד מבט במקום הגבוה שאדם יגיע אליו אח''כ. הנצרות הבינה שלתת ליצרים אלו דחיפה זה דבר נמוך תמיד . לכן הם קידשו את הנזירות מנשים. העולם המערבי לא רצה להלחם עם עצמו בשום דבר. כל עוד אין אתה מזיק ישירות למישהו אחר , תזרום עם הדחפים שלך. העולם היהודי ע''פ התורה מדריך ששתי הדרכים מוטעות. הדחפים הם כמו נשק שנתנו לחייל טירון. דרכה של הנצרות אומרת לו לנצור לעולם את הנשק. משמעות הדבר שהוא לא יעשה את תפקידו. הנשק לא ניתן לו סתם. העם סומך עליו שיגן עליו באמצעות נשקו. מאידך, גם העולם המערבי שמרשה לו לשחק עם הנשק כרצונו וחשקו רק שלא יכוון זאת כלפי אף אחד לוקה בחסר. ראשית, יש סיכון שמשחק בנשק יגרור בסוף בלי כוונה להזיק לאחר. שנית, המשחק בנשק איננו מימוש תפקיד החייל. הוא לא ממלא משימתו. היהדות לעומתם מלמדת שיש לחייב בינתיים להשתמש בנשק רק ע''פ הנהלים הקשוחים של הטירונות. אחר תקופת ההכשרה, הוא בעל יכולת להשתמש בנשק (עדיין עם נהלים והגבלות) כדי להגן על עמו ומולדתו. כך מחד הוא עושה את תפקידו, אך מאידך הוא בעל שליטה עצמית קשוחה שתמזער נזקים שעלולים להגיע. כך הדבר בדיוק בעניין הוצאת שכבת זרע לבטלה ובכלל בצפיה בתכנים בלתי צנועים. שכבת זרע זו מתנה נפלאה שה' נתן לנו. דרך ליצירת חיים חדשים. מאידך, שימוש לא נכון יכול לגרור את האדם להיות שפוט אחר מעשיו .גם בהיותו גדול ונשוי הוא יכול בנקל להיגרר לסגנון חיים כאלו. יש בזה כדי להזיק לעצמו, לאשתו ולחברה כולה. הנזקים הם לא רק במקרים הקיצוניים יותר של השתעבדות לפורקן יצר מיני באופן שתוקף נשים בעל כרחן. הנזקים הם גם במקרים של שידול בהסכמה. דבר זה לצערנו מפרק המון המון המון זוגות שחיו חיים טובים והקימו משפחות טובות. לא רק זה, גם ההתרגלות לכך, היא אח''כ מאוד קשה לניתוק בגיל המבוגר והנשוי. פתאום אשתו מבינה שבן זוגה גולש במקומות לא נכונים ואולי גם מוציא זרע. זו תחושה נוראית של בגידה שגם היא ביטלה חיי נישואין של זוגות רבות לצערנו. לא רק זה. התרגלות זו מרגילה את המחשבה של האדם לכך שאישה היא חפץ. האדם מעוניין באשתו עם דגש חזק על הצד המיני. במקום שהצד המיני יקבל את מקומו הנכון כדבר נלווה המחזק את האהבה והשמחה של בני הזוג, משמרו , מטפחו דבר שיוצר חינניות מיוחדת ומרעננת, זה יוצר הקפדה מצד האדם על הצד הזה. ממילא זה יכול לגרום לקושי במציאת בת זוג כי מחפש כזו שתמלא את הפנטזיה המינית שלו כי הוא חי את זה. הוא התעסק עם זה הרבה עוד בהיותו צעיר . זה ממלא לו נתח רציני בחייו. יתכן וגם חיי הזוגיות יתקלו בקשיים כי הוא מצפה ממנה להיות אובייקט מיני. מתמקד בגוף שלה ופחות באישיות שלה. פחות רואה אותה כאישה עם רצונות. לא רק זה. התרגלות לכך יכולה לגרום להתמכרות. בתור כך זה יכול לגרום לאדם לוותר על דברים שהוא צריך ורוצה לעשות בשביל להגיע לפורקן הנ''ל. לפעמים בתור נשוי כשיש משברים זוגיים, במקום למצא את הפתרון ולצאת מהמשבר עם כוחות עצומים יותר, מעדיף למצא פורקן ולברוח למדיה הלא צנועה ולהוצאת שכבת הזרע. מה גם שהוצאת זרע מרובה לגוף זה דבר לא בריא (רמב''ם הלכות דעות פרק ד הלכה יט. רש''י מסכת סוכה דף נב עמוד ב 'רעב') גם בפרטים שונים שאנו לא מצליחים לרדת לעומק ההבנה של העניין, עדיין אנו מאמינים ומבינים שאלו לא סתם הגבלות. אלו ההגבלות של בורא עולם, של היצרן. אלו הוראות יצרן כדי שנתפעל את גופנו בצורה הטובה והמועילה ביותר. לא רק שלא נזיק לאחרים, אלא לנווט אותם באופן שיקפיץ את אישיותנו גבוה. כיוון שכך כדאי לנו לפעול לפי ההוראות גם אם לא מבינים בדיוק למה וכמה. מאמצנו סביב הצניעות , משפיעים המון קדושה, טהרה וברכה הן על עצמנו הן על עמנו הגדול והן על העולם כולו. המאמץ הוא קשה מאוד במיוחד בדורנו שהרבה דברים פרוצים ונגישים. הקושי הוא כפל כפליים על צעירים ועל רווקים. אך יש לדעת שככל שהמאמץ סביב האתגר גדול יותר, כך גודל השפע. יש לדור שלנו, דור הגאולה, נשמה גבוהה מאוד . בהתאם לכך יש גם נסיונות גדולים יותר. הסיירת היא הנשלחת להתמודד עם אתגרים מורכבים... בהצלחה רבה הרב בניהו שרגא אם מעניין אותך , אוסיף גם מה שאני כתבתי כבר לכמה אנשים שרוצים לשנות את דפוס הרגלם בעניין הוצאת זרע לבטלה אך מתקשים לעמוד באתגר הזה: שלום וברכה צדיק אשריך על כח הרצון שלך להיות זך וטהור, מההבנה שזה מעשה שאסור לעשותו ומבקשתך לתקן את הדבר. כל הכבוד. מאמציך אלו ללא ספק עושים רושם רב בשמים ומוסיפים קדושה, טהרה וברכה לך, למשפחתך, לעמך ולעולם כולו. בהחלט מתסכל מאוד לרצות משהו שאתה מאמין בו כ''כ, שאתה מתאמץ עליו כ''כ, שאתה לפעמים מצליח להתקדם בו, אך עדיין מרגיש מדי פעם נסיגות או חשש לנסיגות. קשה להיות במלחמה. אמנם לפעמים מצליחים אך יש מדי פעם קצת נפגעים וזה קשה. אתה רוצה כבר לחיות בשקט ובשלווה. יש גם צד נוסף למטבע. ב''ה שיש לך הרגשות טבעיות ובריאות. כמו כן, ב''ה שיש לך רצון ואתה מצליח בו יפה לתקופה לא קצרה למרות הקושי הגדול שאתה חש. כל יום, כל שעה, כל רגע של התגברות היא הצלחה גדולה וענקית. א''כ כבר צברת הרבה הצלחות ענקיות. כגודל הקושי, כך גודל הענקיות וגודל השפע והברכה והשכר הצומחים מכך. ההצלחה לא נמדדת רק בהצלחה בפועל . כל התמודדות ומאמץ זה כבר הצלחה. כמובן לא מסתפקים רק בזה. תמיד שואפים גם להצליח בפועל אך חשוב מאוד מאוד לזכור שעצם הרצון להצליח והמאמץ סביב זה, כבר אתה מתקדם למקום גבוה ויפה וה' אוהב אותך על כך מאוד מאוד גם אם לפעמים יש נפילה פה ונפילה שם. אך כמובן צריך לשאוף גם להצליח בפועל ונציין כמה דברים שיכולים בעז''ה לעזור בעניין. הנטיה כפי שכתבתי היא בריאה וטובה. מאידך, ההתעסקות בה, המחשבות, האנטרנט, הפלאפון וכו' הם מסיטים את הנטיה ממקומה הנכון למחוזות לא נכונים. א. הדבקות בתורה ואהבתה היא מאזנת . השתדל כל יום ללמוד קצת תורה. משהו שאתה אוהב וכיף לך. אפשר מוסר כמסילת ישרים, אפשר משנה, אפשר הלכה כמו פניני הלכה. העיקר כל יום משהו בלימוד תורה. עדיף קצת בבוקר וקצת בערב. התורה היא המצבר שלנו. היא גם השמחה שלנו. הסיפוק הגדול שלנו. ב. כדאי גם שתיצור לך קשר עם דמות תורנית . יכול להיות אברך, רב בית הכנסת, רב השכונה, רב בית הספר ,אח גדול רציני וכדומה. כדאי שגם הקשר יכלול לימוד עמו או השתתפות בשיעור שלו וכן התייעצות אישית מדי פעם על כל מיני נושאים. ג. התמקד בכמה התקדמת. כל יום תסתכל על מה שלמדת . עצם זה שזה מפריע לך מעיד על נשמתך הטהורה. יש כאלה מסכנים שזה לא מפריע להם... דע כמה ה' אוהב אותך. הוא שמח בך ואוהב אותך מאוד על כל התקדמות ומאמץ שלך. ד. התרחק כמה שניתן מפלאפון או ממחשב שאינם חסומים . בקש מההורים סינון לאנטרנט ולפלאפונים. בינתיים או אם אינם מסכימים, ברח מהם. חברים מסוימים שמסיתים ומורידים אותך, אל תתחבר אליהם. לעומת זאת חברים אחרים שמקדמים אותך, תהיה בחברתם. כמו כן עיתונים שאינם צנועים, אל תתקרב אליהם כלל. ה. לעולם אין להתייאש. הייאוש זו מטרתו של היצר הרע. להפיל אותנו לייאוש ואז אנו שפוטים שלו. אין להתייאש. יש לקחת את הנפילה למנוף. להבין ולהעמיק כמה זה לא שייך ולהלחם בו. ו. חפש תעסוקה טובה כל הזמן. אפשר ללמוד נגינה ולנגן. אסור שירי אהבה אך אפשר ורצוי שירי קדושה ונשמה. אפשר ללמוד אמנות בעץ, קרב מגע, ספורט. אפשר להתנדב או לעזור וכדומה. ז. כדאי לקרא מדי פעם את מה שכתבתי כאן. ח. התפלל לה' יתברך ,האב האהוב שבשמיים שיעזור ויתן לך כל הזמן את הכוחות ואת ההכוונה לצאת מאתגרים אלו יותר מחוזק. חשוב לדעת שיחד עם הצער הצודק שאתה מרגיש, אתה יכול להרגיש שמחה אמתית שיש לך נשמה גבוהה שבוחלת בדברים לא מתאימים, שמחה שיש לנו אב בשמים שמוכן למחוק את העוון הזה ברגע שתעשה דברים שכתבתי קודם ואפילו לרומם אותך למדרגות גבוהות עד שעצם העברה נעשית כזכות כי בזכותה אתה תקפיץ את עצמך רוחנית. אמנם זה דורש מאמץ, אך הרבה עשו זאת וזכו ע''י כך לסיפוק אדיר ולשמחה וכן ליכולת שליטה עצמית ועשיית דברים נכונים למרות הקושי הכרוך בהם. יכולת השליטה למרות הקושי יכולה להתבטא בכל תחומי החיים [חברים ,לימודים, צבא, משפחה, עבודה,וכדומה]. אחזור שוב, שאחרי כל המאמץ שצריך לעשות, צריך לזכור שה' אוהב אותנו תמיד על כל מאמץ שאנו עושים. כל מאמץ מקדם אותנו למקום רוחני גבוה המוסיף לנו כוחות יפים ואיכותיים. בהצלחה רבה צדיק א. אוסיף כאן דברים מחזקים מהרב צדוק הכהן מלובלין ואגרת של הרב הוטנר לתלמידו: רבי צדוק הכהן מלובלין - דברי סופרים אות טז אין ליהודי להתייאש משום דבר, בין בעניני הגוף כמו שאמרו (ברכות י' סוף ע"א) אפילו חרב חדה על צוארו אל ימנע מהרחמים, בין בענייני הנפש אפילו נשתקע למקום שנשתקע וחטא בדבר שאמרו ז"ל (זוה"ק ח"א רי"ט ב) שאין תשובה מועלת חס ושלום, או שתשובתו קשה, או שרואה עצמו משתקע והולך בענייני עולם הזה, אל יתייאש בעצמו לומר שלא יוכל לפרוש עוד, כי אין יאוש כלל אצל איש יהודי, והשם יתברך יכול לעזור בכל ענין. ..וכל בניין אומה הישראלית היה אחר הייאוש הגמור דאברהם ושרה זקנים ומי מלל לאברהם הניקה וגו' (בראשית כ"א ז'), שלא עלה על דעת אדם עוד להאמין זה ואפילו אחר הבטחת המלאך ושרה הצדקת ידעה והאמינה דהשם יתברך כל יכול ועם כל זה צחקה בקרבה, שהיה רחוק אצלה להאמין זה ביודעה זקנת אברהם... וכן זקנתה, ואם היה רצון השם יתברך לפקדם היה פוקדם מקודם דלמעט בנס עדיף ולא עביד ניסא במקום שאין צריך, אבל באמת מאת ה' היתה זאת שיהיה בנין האומה דווקא אחר הייאוש הגמור שלא האמין שום אדם ואפילו שרה שתיפקד עוד, כי זה כל האדם הישראלי להאמין שאין להתייאש כלל דלעולם השם יתברך יכול לעזור והיפלא מה' דבר, ואין לחקור בחקירות למה עשה ה' ככה/ וכן הישועה דלעתיד דאין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה, על כן אמר הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה וכו', דגם התחלת בניינם היה כן אחר הייאוש. ושוב מצאתי בתנחומא [פרשת וירא] על פסוק וד' פקד דבר זה ע''ש ואהניין, ואאע''ה ואברהם אבינו עליו השלום ראש האומה הוא שפתח דבר זה שלא להתייאש משום דבר כשנשבה לוט וכבר נתייאשו כולם מלהציל , דעכ''א דעל כך אמר מלך סדום הרכוש קח לך דכבר נתייאש בידי המלכים וקניי' אח''כ אברהם אבינו בשינוי רשות ,ואברהם אבינו אזר עצמו עם שי''ח ילידי ביתו לרדוף אחר ד' מלכים ובנדרים [לב סע''א] דהוא בגמטריא אליעזר ומשמעות השם מפורש בתורה אצל מרע''ה כי אלוקי בעזרי ויצלני וגו' שכבר היה חרב פרעה על צווארו והש''י יכול לעזור גם אחר הייאוש שאין להתייאש משום דבר...'. מכתב הרב יצחק הוטנר לתלמידו – פחד יצחק אגרות ומכתבים הרב יצחק הוטנר, פחד יצחק, אגרות וכתבים עמ' ריז-ריט טרם ראיתי בפנים אהובי וחביבי, שלום וברכה! מכתבך הגיע לידי, ודבריך הגיעו ללבי. דע לך חביבי כי עצם מכתבך מתנגד הוא לכל התיאורים הנמצאים בו. והנני בזה להסביר לך תוכן משפט זה. רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם. הרושם שלך על גדולי ישראל מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע - משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל. התוצאה מזה היא כשנער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות, הרי הוא דומה בעיניו כבלתי "שתול בבית השם". שלפי הדמיונות של נער זה, להיות שתול בבית השם, פירושו הוא לשבת בשלוות נפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב, כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן, ולאידך גיסא, לא להיות מרוגז מסערת היצר על דרך הכתוב של "במתים חופשי" [תהילים פח, ו]. אבל דע לך, חביבי, ששורש נשמתך הוא לא השלווה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב. ומכתבך היקר והנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב. באנגלית אומרים - Lose a battle and win the war - דהיינו, הפסד קרב, ותנצח במלחמה. בודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (אין בזה משום פתיחת פה לשטן), ובכמה מערכות תיפול שדוד. אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל מערכות תצא מן המלחמה כשזר על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שינך. החכם מכל אדם אומר "שבע ייפול צדיק וקם", והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא: אף על פי ששבע ייפול צדיק, מכול מקום הוא קם. אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא ה"שבע הנפילות" שלו. וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. טוב זה יצר טוב, מאוד זה יצר הרע. אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי, ולוחש באוזנך, כי אילו היה מכתבך מספר לי אודות המצוות והמעשים הטובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב. עכשיו שמכתבך מספר על דבר ירידות ונפילות ומכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד. רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול. בבקשה ממך, אל תצייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת צייר גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה אתה מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה השלמה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים. אינך רוצה לגנוב את דעתי, שאחשוב עליך שהנך בקו הטוב בעוד שבאמת הנך כך וכך, ועוד כך ושבע פעמים כך. ואני מה לי לכל השבע פעמים הללו. בשבילי עבודת היסוד היא שבמשך זמן חורף רכשת לך ידיעה הגונה בהלכות נזקי ממון. חזרת כמה פעמים על המסכת שלמדת. לא תכחיש את זה, זו היא העובדה המכריעה. בעובדה זו גנוז סוד הניצחון במאבק היצרים שלך. הנך כותב: "לעולם לא אשכח הרצון שהיה בי להצליח ולעלות מחיל אל חיל. אבל חבל, כבר אבדה תקוותי". אינני יודע כיצד אתה מעיז פנים להכחיש מציאות חיה, האם אתה לא עלית מחיל אל חיל מאותו זמן שנכנסת לבית המדרש!? מכיר אני אותך שאינך בעל העזה כזה, שלא שהם הם הדברים: אם מוצא אתה בעצמך שיצרך הרע מתגבר עליך, הנך חושב בטיפשות ובתמימות שכבר אבדה תקוותך. דבריך פשוט מביאים לידי גיחוך. משתתף אני בסבלך הרע, אבל הסבל הזה הוא, הוא הרחם של הגדלות. ראיתי את פניך בשעת עיון בהלכה. ראיתי את פניך בשעת הקשבה לשיעורים. ראיתי את פניך בליל שביעי של פסח. האותיות החרותות על פניך בשעות הנ"ל הן אותיות של "סוף הכבוד לבוא". אין שביל הכבוד מתפתל דרך מישור: שביל הכבוד עובר מסתובב כנחש עלי דרך וכשפיפון עלי אורח. ארסו של נחש בקרבך? - הוא ישופך עקב ואתה תשופנו ראש. מצאתי לנכון להציע לך דברים הללו במכתב. הכוונה היא לתת לך יכולת להזדקק להם מדי פעם בפעם. מובן מאליו שמפאת זה לא היתה לי הכוונה אלא לקו הכללי. בנוגע לנקודות פרטיות, בזה יפה כוחו של הדיבור החי פנים אל פנים. אתה הוא השתול בבית השם ! בהשתתפות בסבלך, בביטחון בניצחונך, בתפילה להצלחתך . יצחק הוטנר. נ.ב. עכשיו הנך מבין את המשפט הראשון של המכתב, כי עצם מכתבך מנוגד הוא לכל התיאורים הנמצאים בו. ב. הרב אלישע אבינר הרב אלישע אבינר, "נכשלתי", אבות ובנים, עמ' 406-404 שאלה: נכשלתי. נפלתי בחטא ואינני מצליח לצאת ממנו. כל מאמצי לחזור לעצמי עולים בתוהו. אני מנסה, משתדל, מתאמץ, ושוב נופל. אין מוצא. אני מיואש. למה ה' אינו עוזר לי, מה הוא רוצה ממני?! מאז שהחטא התלבש עלי, אינני מכיר את עצמי ואינני יודע מי אני - דתי או חילוני, מאמין או כופר? אני מסובך עם עצמי. אני בונה אידיאולוגיות שלמות כדי לתרץ את עצמי, ואחר כך מתבייש מהמחשבות הרעות הללו. כיצד יוצאים מזה? תשובה: המלחמה עם היצר היא קשה. לא תמיד אנו יוצאים ממנה מנצחים, לא תמיד ידינו על העליונה. "אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא". אבל, איננו מרימים ידיים. אנחנו מתייחסים לנפילות כתבוסות זמניות וממשיכים להיאבק עם היצר ללא הפוגה. כל עוד אדם מתייסר על נפילותיו, כואב ומתבייש, סימן הוא שנפשו לא לקתה לגמרי. נותרה בה בריאות ומקוננות בה אמונה גדולה בה' ושאיפה לטהרה לקדושה. חז"ל (יומא פו, ב) אומרים: "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר". אשריך שהעבירה לא נעשתה אצלך כהיתר אלא נותרה בעיניך 'עבירה' הגורמת לך בושה פנימית ורצון להסתלק ממנה. אתה שואף לטוב אבל עדיין אוחז ברע. טבעי הוא שמצב זה יוצר אצלך בלבול, בלבול בזהות. קרע פנימי. אין שלווה לנפש אלא כאשר קיימת הרמוניה בין כל חלקיה וכוחותיה. כאשר הטוב והרע נאבקים בתוך האדם, הוא חש שכל עולמו מתנודד. יש המבקשים להימלט מהמתח הפנימי הזה על ידי שקיעה גמורה ברע, ובלבד שיזכו ל"השלמה פנימית" בין חלקי אישיותם. כך נהגו עמים רבים במהלך תולדות האנושות, שהשתיקו את קולות המוסר והמצפון שבקעו מתוך נפשם על ידי התמכרות לטומאה, על ידי כניעה מלאה לרשעות וצלילה לעומק החטא (אורות, עמ' קמא). כך גם קורה שנערים אשר נכשלו בעבירה ואינם מסוגלים לשאת בתוכם את הקרע הפנימי שבאישיותם, בוחרים בבת אחת להשליך מעליהם את כל התורה כדי להיות "עקביים" וכדי להרגיש אחידוּת נפשית. הסתירה הפנימית מטריפה את דעתם, לכן הם צוללים בעובי החטא, מחליפים זהות, מאמצים מראה חיצוני שונה (לבוש, שער), על מנת לסלק את עצמם מהמאבקים הפנימיים. הם סבורים שהם פתרו בכך את הבעיה והשתחררו מהעימות הפנימי הטורדני. אבל הם טועים. השאיפה לקדושה המקוננת בנפשם לא נמחקה כליל, היא עתידה להתעורר. היא לא תיתן להם מנוח ותאלץ אותם לשוב לשדה המאבק ולשנות את דרכם פעם נוספת. אבל, הפעם, לא בכיוון של ירידה אלא בכיוון של עלייה. הבט סביבך, כמה וכמה נערים ונערות שנפלו לתחתית הסולם, ושוב טיפסו בחזרה למעלה למעלה! חז"ל (סוכה נב, א) מספרים שלעתיד לבוא יביא הקב"ה את היצר הרע וישחט אותו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. "צדיקים נדמה להם [היצר] כהר גבוה. הרשעים נדמה להם [היצר] כחוט השערה. הללו בוכים והללו בוכים. צדיקים בוכים ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה. ורשעים בוכים ואמרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה". פירש רש"י: הצדיקים בוכים כאשר נזכרים בצער ובקשיים שהיו להם לכבוש את היצר הרע בחייהם. הרשעים מביטים לאחור ורואים את ארעיותו ואת שטחיותו של היצר הרע, והם מצטערים ובוכים על שלא הכניעו אותו. היצרים והדחפים הם גם הר גבוה וגם חוט דק. בשעה שאדם נאבק איתם, נדמה לו שעומדים מולו כוחות ענקיים שלעולם לא ינצח. אבל כשהניצחון כבר מאחוריו, הוא מביט על היצר בזלזול. הוא בסך הכל רק חוט דק. קשה להימצא באמצע התהליך, בעת הטיפוס על ההר הגבוה. מטפסים ועולים קדימה, ולפתע מחליקים ונופלים אחורה. אל ייאוש. אל תתייאש מעצמך ואל תתייאש מהשגת היעד. שבע ייפול צדיק וקם. אל תתייחס אל עצמך כרשע או ככופר, חס וחלילה, אלא כצדיק שנפל ומנסה לקום. בכל הקשור לנסיונות, אין שוויון בין בני אדם. יש מי שנופלים בחלקו יותר נסיונות, יש אפילו מי שעליו נאמר: "כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו" (סוכה נב, א). יש מי שהוטלו עליו משימות קשות במיוחד, יש מי שאין נותנים לו לנוח רגע אחד בחייו אלא יצרו "מתגבר עליו בכל יום" (שם), ויש מי שנאלץ להתמודד עם הרבה נפילות אישיות. "קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'" (תהילים כז יד). קברניט איננו נוטש את ספינתו בעת שהגלים סוערים. הוא חותר בהתמדה אל החוף. "קוה אל ה'... וקוה אל ה'". הוא מנסה ושוב מנסה. "אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה - יחזור ויתפלל, שנאמר: קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'" (ברכות לב, ב). "הוי מתפלל וחוזר ומתפלל, ויש שעה שיתנו לך" (דברים רבה ב). "קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'". בריאות איתנה ושמחה גדולה בעבודת ה' לך ולכל עמנו הגדול.