לגבי אמירת רבי חנניה בן עקשיא רציתי לשאול: א. מתי אומרים "רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל וכו" ולאחריו קדיש , ב. כמה אנשים צריך במינימום, ג. האם מותר שמי שיאמר את הקדוש אינו אבל?

שלום וברכה, א. לאחר לימוד תורה שבעל פה אפשר לומר קדיש דרבנן. ויש אומרים שניתן לומר קדיש דרבנן דוקא לאחר לימוד דבר אגדה, כי עיקר הקדיש הזה נתקן על דבר אגדה. לכן מנהג כל ישראל לומר אחר פרקי אבות ואחר במה מדליקין המאמר של רבי חנניא בן עקשיא או אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום וכו' (משנה ברורה נד ט). וביאר הברכי יוסף (נה א) שהמעלה בלימוד אגדה היא שאגדה מושכת לבו של אדם, ואנשים יענו "יהא שמיה" מתוך שמחת מצוה, ובזכות זה העולם עומד. והוסיף שמטעם זה נהגו לומר את המאמר רבי חנניא בן עקשיא, כדי שישמח העם שהיא אגדה וזכות ישראל. ב. צריך שיהיו עשרה (ערוך השולחן נה ה על פי הרמב"ם). אם יש עשרה בבית כנסת בזמן שאומרים את המאמר של רבי חנניא בן עקשיא זה גם בסדר. ג. גם מי שהוריו בחיים יכול לומר קדיש דרבנן לאחר הלימוד (ציץ אליעזר ז מט). יש מקום להעדיף לכתחילה שמי שהוריו אינם בחיים יאמר קדיש זה או מי שדרש, ולא סתם מישהו מהקהל שלא דרש, שזה מעורר קצת תמיהה ופתיחת פה לשטן. אם ידוע למישהו שהוריו מקפידים בכך - לא יאמר קדיש זה. מקורות והרחבה: א. בגמרא (סוטה מט.) מובא שהעולם עומד על "יהא שמיה רבא דאגדתא". הפוסקים העירו שיש סתירה בדברי הרמב"ם אם אומרים קדיש זה על כל לימוד בתורה שבעל פה או רק על דברי אגדה. מצד אחד כתב הרמב"ם בסוף פרקי אבות "רבי חנניא בן עקשיא אינו מן הברייתא אלא סיום נאה הוא, ונהגו העם לאומרו בסיום הפרקים לפי שאין אומרים קדיש על המשנה אלא על האגדה שאמר מר, ויהא שמיה רבא דאגדתא (סוטה מט א)". משמע שאומרים קדיש רק על דברי אגדה. מאידך כתב הרמב"ם בחיבור משנה תורה (סוף סדר אהבה בנוסח הקדיש): "קדיש דרבנן כל עשרה מישראל או יתר שעוסקין בתלמוד תורה שעל פה ואפילו במדרשות או בהגדות כשהן מסיימין אומר אחד מהן קדיש בנוסח זה". משמע שאומרים קדיש לא רק על דברי אגדה, אלא כמו שמותר לומר קדיש על דברי אגדה, כל שכן שמותר לומר על דבר הלכה. ראה מה שכתבו בזה הבאר שבע (סוטה מט.) מגן אברהם (נד ג), שו"ת אבן השוהם (סי' יט), ברכי יוסף (נה א) שו"ת מנחת אלעזר (ד עב), ילקוט יוסף (סי' נד הע ז). בפסקי תשובות (נה ג) כתב שאם עשרה למדו יחד חובה לומר קדיש. אבל נראה יותר מהפוסקים שזה לא חובה (עי' מ"ב נד ט, ערוך השולחן נה ט, וכן הביא הפסקי תשובות הע' 25 מהתורת חיים סופר). לפי זה מתיישב יותר שלא נהגו לסיים בקדיש בישיבות וכוללים. ואין צריך להידחק כדברי הפסקי תשובות (הע' 23) שמסתמכים על שיטת הרמב"ם שרק על דברי אגדה אומרים קדיש. ב. בדברי המ"ב (נד ט) מבואר שאין צורך שעשרה למדו יחד. הפסקי תשובות (שם) פסק על פי המנחת אלעזר ועוד קצת פוסקים שצריך שעשרה או לפחות שישה שלמדו יחד ואז אפשר לומר קדיש. ומה שכתב הפסקי תשובות בשם ערוך השולחן (נה ה) שיש לגעור במי שאומר קדיש כשלא היו עשרה שלמדו אלא רק אמרו רבי חנניא בן עקשיא - אינו מדויק. ערוך השולחן כתב שיש לגעור במי שאומר קדיש ללא עשרה, אך מסתמא גם לדעת ערוך השולחן אם אמרו רבי חנניא בן עקשיא בכל רם ועשרה שמעו אין בעיה לומר קדיש דרבנן. הקפידה היא אם לא אמרו רבי חנניא בן עקשיה. ג. בשו"ת ציץ אליעזר (שם) הוסיף שראה בספר מטה אפרים סי' תר"ב סעי' מ"ג לגבי קדיש שלאחר דרשה שמדגיש לכתוב שיאמר אותו מי שאין לו אב ואם. וכתב הציץ אליעזר שמלבד מה שיש לומר שהמטה אפרים מתכוון דוקא לקדיש שלאחר דרשה שלא הוא בעצמו שדרש ומה פתאום קם מבין כל הקהל לומר הקדיש, ולכן יש מקום בכגון זה לחשש שלא יפתח אדם פיו לשטן, ושיבואו לשאול מפני מה אומר קדיש, ומה שאין כן כאשר אחד מהלומדים או מהמתפללים קם ואומר קדיש, על לימודו או תפלתו. עוד כתב הציץ אליעזר, שבשו"ת לבושי מרדכי כתב באמת להשיג על המטה אפרים בזה, שבקדיש דרבנן נראה שאין מקפידין שמצינו בגמ' סוטה ד' מ"ט דעלמא קאי אקדושא דסידרא ואמן יהא שמיא רבא דאגדתא עיין שם. וכן הביא הציץ אליעזר גם מפירוש קצה המטה שעל המטה אפרים שמרבה גם כן להשיג על המטה אפרים, ולהוכיח שקדיש דרבנן יכול לומר אף מי שיש לו אב ואם. ובשו"ת יביע אומר (חלק ג - יורה דעה סימן כו) הביא את דברי המשפטי עוזיאל שכתב ששליח ציבור שנזדמן לפניו לומר קדיש, או שקרא דבר שאומרים עליו קדיש, אסור להמנע מאמירת הקדיש משום קפידת האב, ואסור לו לאב להקפיד על זה. וחלילה להסכים לדעות אלה שהופכים את התפלה והשבח להקב"ה למין סגולה להעלות מתים ממדרגתם ולהמית את החיים. עכת"ד המשפטי עוזיאל. והעיר על זה היביע אומר שמוכח במשנה ברורה (סי' קלב ס"ק יא), שכאשר ההורים מקפידים בפירוש אין לו לעבור על דבריהם. והוסיף היביע אומר: "וכן נ"ל עיקר לדינא שכל שאביו ואמו בחיים ומקפידים עליו אף בקדיש דרבנן הויא קפידתם קפידא, הואיל ואין רגילות לאמרו כי אם מי שאין לו הורים בחיים. ואף על פי שגדלה מאד מעלת אמירת הקדיש אחר אגדה. וכמ"ש בסוטה (מט) דעלמא קאים אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבה דאגדתא. (וכן הוא להעוסקים במשנה וגמרא בהלכתא וטעמא דעדיפא מאגדתא. וכמ"ש בשו"ת בית יהודה עייאש (חאו"ח סי' לא). וע' במג"א (סי' נד סק"ג) ובברכ"י (סי' נה סק"א). ע"ש.) מ"מ אם נמנע מאמירת הקדיש מחמת איזה טעם שהוא אין כל עבירה בזה. שהרי מעשים בכל יום בישיבות הגדולות שאין מדקדקים תמיד לומר קדיש כשמפסיקים מלימודם. ועוד שהרי אפשר לקיים מצוה חשובה זו ע"י אחרים שאין להם הורים, או שהוריהם אינם מקפידים על כך. אבל זה שיודע שהוריו מקפידים, עליו לכבד רצונם ולהשאר בשב ואל תעשה. וע"ע בשו"ת גבעת פינחס (סי' ג). ע"ש. וכן ראיתי לרבים וגדולים בתורה שנמנעים לומר קדיש שלאחר קריאת התורה כשהוריהם בחיים. ואף על פי שנוהגים אצלינו (הספרדים) שהעולה עליית משלים אומר קדיש, (ולא כמנהג אשכנז שהש"צ אומרו), הם נמנעים מזה והש"צ אומר קדיש במקומם...".