במסכת עבודה זרה יג ע"ב כתוב: "ואיזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה". כיצד מורה הגמרא להרוג בעל חי בצורה כזו למרות שנעבדה בה עבודה זרה? והרי בעל החיים לא אשם? ומה לגבי צער בעלי חיים, האם במצב זה לא מתקים?

לשואל שלום, בפרשת נח (בראשית ט, ה) נאמר: "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם". כלומר, אמנם הותר לכם לשפוך דם כל חיה לשם אכילת בשרה, אך את דמכם אדרוש ואעניש את מי שישפוך דם חברו או דם עצמו. ואפילו חיה שתמית אדם, אשפוט אותה ואעניש אותה. הרמב"ן שם מעלה תמיהה בנוגע לכך שבעל חיים ייענש על הריגת אדם, שהרי אין לו דעת, ומבאר שעונשה של הבהמה הוא "גזרת מלך" – כלומר, צו אלקי שאינו מבוסס על היגיון של שכר ועונש, אלא על רצון הבורא. בדומה לכך, הוא מביא כדוגמה את הציווי "סקול יסקל השור" (שמות כא, כח), שבו שור שהרג אדם נסקל למרות שאין לו אחריות מוסרית. נמצא שהריגת הבהמה אינה עונש עבורה, אלא גזרה אלקית שמטרתה להעביר מסר על חשיבות חיי האדם ועל אחריות בעלי המהמה לדאוג לכך שלא תזיק. בדומה לזה נוכל לומר לגבי דברי הגמרא בעבודה זרה (יג ע"ב), שדין הבהמה לא בא אלא בעבור האדם, להראות מה רבה חומרת איסור עבודה זרה. כדאי לראות בענין זה גם את דברי הרד"ק על תהלים (קמה, יז), שם מביא דעות שונות בענין זה, ולבסוף מבאר כי גמול ועונש לבעלי חיים קיימים רק במקרים בהם הם נוגעים ישירות לקשרם עם בני האדם. בברכה נאמנה