שלום רב, בתורה מופיעים המון אוכלוסיות חלשות שיש לנו ציוויים מיוחדים עליהם(כמו הלא תעשה לגבי גר אלמנה ויתום) או מצוות עשה של לאהוב את הגר בנוסף, אנחנו רואים שיש שאיפה לאיזון כאשר יש מישהו שמופלה לרעה לדוגמה הלוויים שלא קיבלו נחלה - קיבלו נחלה בכל הארץ או עניים שאין להם רכוש ואוכל - מקבלים בחינם מהשדות וכו למה אין אף איזון כשמדובר בפצוע דכה וכרות שפכה? מובן לי העניין למה הוא לא יכול לבוא בקהל ה' - כי לא יכול להמשיך את הזרע שלו ואת עם ישראל, וחבל שהוא גם ימנע מבת ישראל את זה. אבל, בשורה התחתונה - מצופה (אני לא אוהב את המילה כי בורא עולם לא חייב לנו כלום) לכאורה שיהיה איזון למען הסדר החברתי. כמו שיש פעמים שאנחנו מצווים לבער את הרע מקירבנו, יש לנו ציווים למנוע עיוותים מוסריים. והאם זה לא עיוות מוסרי לומר לבן אדם(דוגמה קיצונית לצורך ההמחשה) אתה נפצעת בקרב בזמן שהגנת על עם ישראל, איבדת את היכולת להביא ילדים ולכן אתה לא יכול להתחתן עם יהודיה כשרה, ואין שום פיצוי בנושא ומעבר לעיוות המוסרי, מדובר בסיכון ממשי לבטחון של העם, כי חייל עלול לא להסכים להילחם אם הוא יודע שכשהוא חוזר מהקרב אולי ארוסתו/אשתו יאלצו להיות עם גבר אחר והוא יצטרך להתמודד עם זה כל החיים(ולפעמים זה יותר קשה ממוות)

לשואל שלום, שאלתך נוקבת וכואבת, ועם זאת נראה שדווקא באמצעותה, ניתן ללמוד על סדרי העדיפויות העליונים של תורתנו הקדושה, שבהם השמירה על הכלל - על קדושת זרע ישראל - גוברת על הכאב הפרטי. יחד עם זאת, הפוסקים השתדלו להקל ככל הניתן ולמצוא פתח היתר בפציעות מסוג זה, מתוך דאגה שלא יידחו אנשים מקהל ישראל. בטעם האיסור של פצוע דכא וכרות שפכה לבוא בקהל, מצינו כמה הסברים אצל רבותינו הראשונים: יש שכתבו (רבנו בחיי דברים כג, ב), שמאחר שאינם ראוים להוליד, למה להם לשאת נשים, שהרי עיקר הנישואין הוא לשם פריה ורביה. ויש שכתבו (ספר החינוך מצוה תקנט) שהוא כדי למנוע מהאדם שלא יפסיד את כלי הזרע, שידוע שהמלכים היו מסרסים את הזכרים כדי למנותם שומרים לנשים, וכדי שאדם לא יסרס עצמו לתכלית זו, ציותה התורה להרחיקו שלא ישא בת ישראל. ויש שכתבו שאם הם ישאו נשים, נשותיהם יזנו תחתם ותרבה הממזרות (ראב"ד הלכות איסורי ביאה טו, ב). כללו של דבר: דין זה נובע מההכרה היסודית בכך שהשמירה על טהרת זרע ישראל (איסור ממזרות) היא בעלת חשיבות עליונה שגוברת על השיקול האנושי-פרטי, אפילו במקרה קורע לב של חייל שנפגע בשדה הקרב. חשוב לציין שבענין פצוע דכא וכרות שפכה, כתבו האחרונים שאין לחפש חומרות, אלא רק להדר ולהקל ולמצוא פתח שלא יהיו אסורים לבוא בקהל, כי מבואר בירושלמי (יבמות פ"ח, ה"ב) שמי שאינו ראוי לבוא בקהל טוב לו יותר שימות, בדומה למה שכתבת. ועיין "ציץ אליעזר" (ח"ט סימן מט סק"ה) שכתב אל שואל שפנה אליו בענין זה: "מכל האמור נראה לפי עניות דעתי לפסוק שכבודו כשר לבוא בקהל ישראל, ואל יחפש חומרות בזה, וכמה קילורין לעינים המה דברי העין יצחק שם בסו"ס י, שכותב דבענין כזה ראוי להקל ולא להחמיר וכו' ואין לנו לבקש חומרות בזה רק להדר ולהקל. וכן חוזר וכתב בכזאת בסימן יא אות כא, דמצוה רבתא להשתדל להיתירא בענינים כאלו לבל יודחו מקהל ה', כי זהו ענין פקוח נפשות, עיין שם. וגם דברים אלה של גאון ישראל זה הוא פסק הלכה. ותנוח דעתו וימשיך בהתמדתו בתורת ה' ויזכה גם להקים בית בישראל". במקרים קיצוניים שבהם למרבה הכאב אין מנוס מלאסור, בוודאי שכרו של הפצוע הרבה מאוד, כי "לפום צערא אגרא", ובקיום מה שנגזר עליו הריהו מקדש שם שמים במסירות נפש ובגבורת רוח על קיום מצוות ה', ונושא בקרבו התמדה של "מצב מסירות נפש" שנשארת קבועה בגופו ובנפשו, בבחינת "ייסורים שאין להם קצבה". הגמרא במסכת כתובות (לג ע"ב) דנה בשאלה איזה עונש חמור יותר - מיתה או ייסורים, ומסיקה שמיתה קשה מייסורים שיש להם קצבה, אך קלה מייסורים שאין להם קצבה. והגמרא מוסיפה שאם היו מלקים את חנניה מישאל ועזריה במקום להשליכם לכבשן האש, הם לא היו עומדים בניסיון ומשתחווים לצלם. בענין זה כתב מרן הרב קוק באחת מאיגרותיו (איגרות הראיה ח"ד איגרת א'שלד), שמידתו של רבי עקיבא היתה גבוהה יותר מכל שאר הקדושים שמסרו נפשם על קידוש השם, כי מיתתו לא היתה ברגע אחד, אלא על ידי "ייסורים שאין להם קצבה", שקשים ומרים הם מרגע אחד של מיתה, ובזה ניכרת גדולתו של רבי עקיבא וניכרת גם אהבת ה' שבליבו, שמוכן היה לשאת ולסבול את כל עינויי הגוף והנפש, המכאיבים, הדוקרים והמצערים. ומכאן אנו לומדים על מעלתם של פצועי האומה, שנושאים את מכאובם ומתייסרים ב"ייסורים שאין להם קצבה", והכל למען שמו יתברך. ואם מדובר בפצוע שנפצע במלחמה על ארץ נחלתנו, פציעתו היא אות ומופת לכולנו, אות של גבורה מופלאה בבחינת "אות ברית קודש", וכל רואיו צריכים לראות בו סמל ודוגמה וללמוד ממנו כמה יקרה ארצנו, כמה יקר עמנו, כמה יקרה גאולתנו, וכמה ראוי ונכון להתמסר למענם בכל מחיר. בברכה נאמנה