מה המקור של הרב דב ליאור להתיר הקצפה ידנית של שמנת בשבת?

שלום וברכה, יש פוסקים שאסרו משום איסור 'מוליד', ועוד חששות (שש"כ יא לב, פסקי תשובות שכא ל בשם כמה פוסקים). יש שהתירו (הגר"ד ליאור בתשובה הקודמת, וארחות שבת טו כח, וכתב שפשוט שמותר למי שמתיר להכין קרח וגם לאוסרים הכנת קרח אין בזה חשש מוליד שכל תכליתו של הנוזל שבתוך המיכל הוא להוציאו לאויר העולם ולהקרישו שם). לבני ספרד אין כאן בעייה של מוליד (עי' שו"ע שיח טז, והתירו יותר בשופי להכין קרח בשבת, עי' יחוה דעת א ל, הגר"מ אליהו). הרחבה: הרב יואב שטרנברג (פתחו שערים) השיג על דברי הארחות שבת. לגבי מה שכתב הארחות שבת שמי שהתיר להכין קרח בשבת בודאי יתיר להכין קצפת, כתב שהסברות של המתירים הכנת קרח לא שייכים בקצפת: בציץ אליעזר (חלק ו סימן לד) כתב להתיר הכנת קרח, משני נימוקים: הראשון, האש מחממת את השומן מיד, אבל תא ההקפאה עובד לאט יותר, והרי זה כעין גרמא, שהוא מותר. והשני, הקרח שנוצר בהקפאה, אינו נשאר קפוא באופן קבוע, בניגוד לשומן, שנשאר נוזלי סתם כך. גם בחלקת יעקב (אורח חיים סימן קכח) כתב להתיר על פי הנימוק השני. בשו"ת בצל החכמה (חלק ב סימן כו) כתב נימוק להתיר להכין קרח שכל האיסור הוא רק כשהנוזל שנוצר מהשומן הוא בעין, אבל אם כל טיפה שנוצרת בטלה מיד בתוך התבשיל, אין כאן משהו שנולד ואין בזה איסור. בהכנת גלידה או קרח, הגושים נוצרים מיד ונבלעים בתוך שאר הנוזל שסביבם, ולכן אין כאן יצירה חדשה. כל הסברות האלו אינן שייכות ביחס להכנת הקצפת בנדון דידן – הכנת הקצפת מתרחשת ברגע, היא נשארת כקצפת לתמיד, והיא נוצרת מיד בכמות. הרב שטרנברג פקפק גם בטעמו השני של הארחות שבת ע"ש.