שלום הרב, רצינו לדעת מה דעת ההלכה לגבי עונש מוות למחבלים ?

שלום רב. בעוונותינו הרבים, עדיין אין לנו סנהדרין ולכן בתי הדין בימינו מוגבלים בכוחם, בפרט ב"דיני נפשות". עם זאת, יש אומרים שהחיסרון בסנהדרין אינו מגביל את הכח לדון כיום "בני נח". גם לשיטת החולקים, ישנם דרכים נוספות המאפשרות לדון כמעט כל דבר, אם מצד "הוראת שעה" (הכרעה זמנית עקב צורך חיוני), או מצד דין "המלכות". וראה בהרחבה שייתכן לצרף היתרים נוספים כדין "רודף" והריגה פסיבית כ"לא מעלין". כל שכן כאשר מדובר בהרתעה כנגד מחבלים ארורים התאווים לרצוח לשחוט ולאנוס בלי רחם. כמו כן כל האמור אינו בשעת מלחמה, כיוון שבעת מלחמה פשוט וברור שיש מצווה גדולה לאבד ולהרוג את כל הקמים עלינו לכלותינו, וזו דרכה של מלחמה, לנצח. בכל אופן החלטה כזו צריכה להתקבל לאחר התייעצות עם גדולי ישראל ומומחים בתחום הביטחון על כל ההשלכות מענישה זו. מקורות: א. הכח לדון בזמן הזה אחרי החורבן: הנה תחילה צריך לדעת שיכולת השפיטה וההוראה בישראל מוגבלת בימינו, מכיוון שהכח לדון מבוסס על הסמכות שהוענקה מהקב"ה לחכמי הדור. הראשון שקיבל את הסמכות לדון היה משה רבינו, הוא העביר בהוראת הקב"ה הלאה לתלמידו יהושע בן נון, שהעבירה לזקנים והזקנים לנביאים וכו', כפי שמתואר בריש מסכת אבות. בעוונותינו הרבים בעקבות הגלות המרה הסמיכה הזו נאבדה. בימינו אחרי שנחרב בית מקדשנו ותפארתנו ואין לנו דיינים סמוכים, היכולת לדון מאד מוגבלת, כל שכן כאשר מדובר בדיני נפשות. אם כן יש לברר כיצד דנים היום, ובאיזו סמכות, ומה בסמכותם של הדיינים לדון היום. את השאלה הזו מעלה אביי כפי שמובא בגמרא (גיטין פח:) "אביי אשכחיה לרב יוסף דיתיב וקא מעשה אגיטי, א"ל והא אנן הדיוטות אנן, ותניא, היה ר"ט אומר, כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים, אף על פי שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים, דבר אחר, לפניהם ולא לפני הדיוטות. א"ל אנן שליחותייהו קא עבדינן, מידי דהוה אהודאות והלואות. אי הכי, גזילות וחבלות נמי. כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא, במילתא דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו". וכן מצינו בב"ק (פד:) שאנו עושים שליחותם של הקדמונים בדברים שהם מצוים ויש בהם חסרון כיס, אך בדברים שהם מצוים ואין בהם חסרון כיס, או דברים שיש בהם חסרון כיס, אך אינם מצוים, אין אנו עושים שליחותם של הקדמונים. והנתיבות המשפט (חידושים סי' א סק"ב) העיר דמה שהצורך בחסרון כיס, זה דווקא בדיני ממונות, כגון ירושות ומתנות שיש בהם חסרון כיס, אבל בשאר הדברים די שיהיו רק מצוים, כגון גיטין וגירות. וכך מוסכם בין כל הראשונים שהדיינים בימינו הם הדיוטות הם וסמכותם יונקת רק מהשליחות שהעניקו לנו קדמונים ורק בגבולות הגיזרה של השליחות זו כפי שציינה הגמרא בבא קמא. וכ"פ השו"ע (חו"מ סי' א' סע' א') שכל מה שניתן לדון היום, אלו דברים מצויים ושיש בהם חסרון כיס, אך דיני קנסות ודברים שאינם מצויים גם כשיש בהם חסרון כיס, כגון בהמה שחבלה וחצי נזק מלבד חצי נזק צרורות וכד' לא ניתן לדון בימינו שאין לנו סמוכים. בימינו בי"ד מאד מוגבל. ונחלקו הפוסקים האם הכח לדון בימנו הוא מדאורייתא או זו תקנת חכמים (ראה בקצוה"ח סי' לד סק"א, נתיבות ביאורים סי' א'). וכל שכן שהוא הדין ביחס לדיני נפשות, וז"ל הרמ"א (סי' תכ"ה סע' א'): "כל חייבי מיתות ב"ד בזמן הזה, אין בידנו להלקותן או להגלותן או להרגן או לחבטן, אלא מנדין אותן ומבדילים אותן מן הקהל (טור ס"א בשם רב נטרונאי גאון). וכל זה מצד הדין, אבל אם רואין בית דין שהוא צורך שעה ומגדר מילתא, יכולין לענוש במה שירצו (שם ובשם תשובת הגאון) כמו שנתבאר לעיל סי' ב'". אולם הוסיף הרמ"א, שיש דיני נפשות ששייכים גם בימינו, וז"ל שם בהמשך: "ודוקא בדיני נפשות הצריכין בבית דין, אבל הנהרגין בלא ב"ד נידונין גם עתה". וכוונתו להמשך דברי הטור והמחבר שם בעניין דין "רודף" ו"הבא במחתרת", שאין צריך סנהדרין להורגו. ראה לקמן אות ה. ב. האם ניתן לדון בימנו דיני נפשות: הנה מבואר בגמ' (סנהדרין מו. וביבמות צ.): "תניא אמר רבי אליעזר בן יעקב שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן הדין, ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על הסוס בימי יונים בשבת והביאוהו לבית דין וסקלוה, לא מפני שהדין כך אלא שהשעה צריכה לכך. ושוב מעשה באחד שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שהדין כך אלא שהשעה צריכה לכך". ובנמוקי יוסף (סנהדרין טז. ד"ה גרסינן) מבאר שמדובר במקרה של סנהדרין שפסקו להטיל עונש שלא מן הדין, אבל אין סמכות כזאת לבית דין בעלמא. כמו כן מענישים לא כדין תורה ממש, אלא במקצת כדין תורה. אמנם הרשב"א (בתשובה ח"ג סי' שצג) כתב לבאר, דכשיש צורך ורואים שהעם פרוץ, ואם יעמידו את הדין על דברי תורה, ולא ידונו דיני נפשות וקנסות, יפגעו סדרי עולם, אזי גם בימינו וגם בחו"ל דנים דיני קנסות, וז"ל. " וכן בכל דור ודור ובכל מקום ומקום שרואין שהשעה צריכה לכך ולייסר השוטים והנערים המטים עקלקלותם. ולפיכך ברורים אלו אם עשו וראו שצורך שעה הוא לענוש גוף ולקנוס ממון לתיקון המדינה ולצורך השעה כדין עשו וכו', ומכל מקום הברורים צריכים להתיישב בדברים ולעשות מעשיהם אחר המלכה ולהיות כוונתם בכל עת לשמים". ועוד ביאר הרשב"א בתשובה אחרת (ח"ב סי' רצ) שלדיני נפשות צריכים לדון במתינות ובזהירות רבה ובהסכמת זקני העיר לצורך גדול. וכך נפסק בשו"ע (סי' ב' סע' א'), וז"ל: "כל בית דין, אפילו אינם סמוכים בא"י, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות (ושהוא צורך שעה), היו דנין בין מיתה בין ממון, בין כל דיני עונש, ואפילו אין בדבר עדות גמורה וכו', וכל מעשיהם יהיו לשם שמים, ודוקא גדול הדור, או טובי העיר שהמחום ב"ד עליהם". וכך גם מצינו ברמ"א (שם) שהרחיב לבאר סמכותם של טובי העיר והדיינים שהוסמכו על ידיהם. אמנם, הרמ"א מביא את השיטות החולקות שאין כח ביד הבית דין וטובי העיר לדון בימינו בצורה רחבה, אך למעשה מכריע שהדין לפי מנהג העיר, וז"ל: "וכן נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כב"ד הגדול, מכין ועונשין, והפקרן הפקר כפי המנהג, אעפ"י שיש חולקין וכו', מכל מקום הולכין אחר מנהג העיר, וכל שכן אם קבלום עליהם לכל דבר, כן נ"ל". ג. לדון עונש מוות בהוראת שעה: נמצא שאפילו מי שאינם בית דין, אלא הם נבחרי ציבור שהוסמכו על ידי בני העיר, או המדינה יכולים לדון דיני קנסות ולהעניש שלא מן הדין, אלא לפי המנהג. אמנם הסמ"ע (חו"מ סי' ב' סקי"ד) כתב שגם נבחרי ציבור חייבים לקבל אישורו של אדם חשוב, וז"ל. "צריך שיהיו מוזהרים לעשות בהסכמת זקני העיר, כדי שיעשו אחר צורך הגדול ובמתון וכו', ואין רשאין בני העיר לקיים שום דבר היכא שיש דיין מומחה או אדם חשוב בעיר". והנה יסוד דברי הסמ"ע הוא ע"פ הדין שבעלי אומנות אם רוצים לתקן תקנה חדשה, חייבים לקבל הסכמת החכם כפי שנפסק בשו"ע (חו"מ סי' רלא סע' כח), וז"ל: "רשאים בעלי אומנות לפסוק ביניהם וכו', בד"א במדינה שאין בה חכם חשוב ממונה על הציבור, אבל אם ישנו אין התנאי שלהם מועיל כלום ואין יכולים לענוש ולהפסיד למי שלא קיים התנאי אלא א"כ עשו מדעת החכם". ובעניין הטלת עונש נשאל הגר"מ פיינשטיין זצ"ל (ח"ב חו"מ סי' ס"ח) משר בממשלה, שמבחינה עקרונית התורה מכירה בענישת מיתה לעבירות החמורות ביותר כמו רצח, גניבת אדם, עריות חמורות, ועבודה זרה, אך היישום שלה בפועל כמעט בלתי-אפשרי, משום שהתורה קבעה מערכת הלכתית מחמירה ביותר של עדים והתראה, כדי למנוע טעויות ולשמור על ערך חיי האדם. לכן בפועל בתי דין לא היו ממיתים כמעט אף פעם, וגם מציאות זו הייתה שייכת רק כאשר בית הדין היה דן דין תורה ודיני נפשות והיה לעם ישראל דיינים סמוכים שישבו בסנהדרין גדולה, בלשכת הגזית, או על כל פנים בי"ד של עשרים ושלושה שיש להם יכולת לדון דיני נפשות. אולם מאז החורבן אין סמכות הלכתית לדון דיני נפשות כלל, וכל מה שדנים בימינו הוא מכח שליחות הראשונים, ורק בדבר המצוי ויש בו חסרון כיס כמבואר בחושן משפט (סי' א'). עם זאת, כאשר יש רוצחים אכזרים או הפקרות כללית של שפיכות דמים, ויש צורך חיוני להגן על המדינה ולגדר הדבר, המדינה רשאית להטיל עונשי מוות מכוח "מיגדר מילתא", לא כסנהדרין הדנה דיני תורה, אלא כסמכות של שלטון לשמור על הסדר, להרתיע ולהציל את הציבור. כמו כן יש מי שכתב (הגר"ש ישראלי זצ"ל) כי בזמן שאין מלך, הכח עובר לעם, ואם הם מסמיכים את הממשלה, יש לה דין של מלכות, ואם כן מלבד הוראת שעה, יש מקום לדון מדין מלך שהסמכויות שלו רחבות יותר. ד. לדון בימינו "בן נח" שרצח: נחלקו בגמ' (סנהדרין נו) האם גוי שעבר על אחת שבע מצוות שנצטוו בני נח, שהם דינים, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, גזל, ואבר מן החי, נהרג עליהם. עם זאת מוסכם שעל שפיכות דמים הוא, חייב מיתה (שם נז.), ולמדו זאת מהפסוק (בראשית ט, ו): "שופך דם האדם באדם דמו ישפך". ובהמשך הגמ' (דף נז:): "אשכח רבי יעקב בר אחא דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב בן נח נהרג בדיין אחד ובעד אחד שלא בהתראה מפי איש ולא מפי אשה ואפילו קרוב". וכך גם פסק הרמב"ם (הל' מלכים ט' ד'): "בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו" והוסיף הרמב"ם לבאר שאפילו המית בגרמא חייב מיתה, "מה שאין כן בישראל". והוסיף (שם י"ד): "וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף". וזה הטעם שאנשי שכם נהרגו כיון שידעו וראו שכם גזל ולא דנו אותו למיתה, והרי (שם): "בן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין". והנה לכאורה יש לברר האם דין זה לדון דיני נפשות של גויים אמור גם בימינו, או שמא כיון שאין לנו סנהדרין והיכולת לדון אפילו בדיני ממונות מוגבלת רק לדבר המצוי ואין בו חיסרון כיס, ואם כן הדין מוגבל גם ביחס לבני נח. ולכאורה יש להוכיח מכך שאפילו הריגת שור המועד, איננו יכולים לדון היום, אם כן יש לנו לומר שסתם בן נח שעבר על מצוות בני נח וחייב מיתה, לא גרע גוי משור הנסקל. ואחר זמן ראיתי שזכיתי לכוון בכך לדברי החלקת יואב (תנינא סי' י"ד) שכתב סברא זו, ולדעתו, יש להבחין בין שני דברים, האחד הוא היתר הדם של הגוי הרוצח, והשני הוא חיוב ההריגה המוטל על בית דין של ישראל. לעניין היתר הדם, דמו מותר על פי עד אחד ואפילו דיין אחד וזו כוונת הגמ' לעיל. אולם, לעניין החיוב שמוטל על בית הדין של ישראל לבצע את ההריגה (כדי לקיים "וביערת הרע מקרבך"), מחדש החלקת יואב שצריך בית דין של עשרים ושלושה דיינים (סנהדרין קטנה), עם כל גדרי בית הדין, שני עדים וכו'. לפי החלקת יואב עולה בפשטות שאין לנו בית דין סמוכים, וכל שכן בי"ד של עשרים ושלושה הדנים דיני נפשות, כדי לדון בני נח מעיקר הדין. אולם לכאורה הבנה זו, תלויה מחלוקת ראשונים. מדברי הרמב"ם (הל' מילה פרק א הלכה ו) שכתב שיש להרוג עבד שאינו רוצה לקבל על עצמו שבע מצוות בני נח, וז"ל: "אבל אם לא קיבל עליו שבע מצות יהרג מיד, ואין מקבלים גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג". משמע שדין זה נוהג בימנו. ואילו בהשגת הראב"ד שם, שכתב: "ימכר מיד אין לנו עתה להרוג איש". משמע להיפך. וכן כתב הגאון הרוגוצ'ובר בצפנת פענח (שם), וז"ל: "ובלבד שיקבל עליו ז' מצות כו'. עי' בהשגות הראב"ד ור"ל דפליגי אם עכשיו בזמה"ז שאין לנו סנהדרין ואין יכולים לדון ד"נ אם על ב"נ ג"כ הדין כן". מרן בכסף משנה תמה על דברי הראב"ד שהרי הרמב"ם כתב את המבואר בגמ', ולכן הוא מבאר שבאמת אין מחלוקת ביניהם, אלא שהרמב"ם נקט כדינא דגמרא, והראב"ד סייג דין זה למציאות בימיו, שידינו לא הייתה תקיפה על אויבינו, לכן "יימכר" ולא ייהרג. משמע מדבריו, שבעקרון גם בן נח חייב מיתה בזמן הזה, אלא שלדעת הראב"ד ידינו אינה תקיפה לעשות זאת. ויש לעיין האם גם בארצנו כשטוענים שיש חששות בינלאומיות ממהלך כזה של עונש מוות, דין הראב"ד שייך. וצ"ע. בכל אופן, יש לדון לחייב בן נח מיתה ממקום אחר, שהרי כתב הרמב"ם (שם י' י"א): "חייבים בית דין של ישראל לעשות שופטים לאלו הגרים-תושבים, לדון להם על פי משפטים אלו, כדי שלא ישחת העולם. אם ראו בית דין שיעמידו מהם שופטים, מעמידים, ואם ראו שיעמידו להם מישראל – מעמידים", ומבאר שם הרדב"ז: "אם הם לא הושיבו להם בתי דין, או שלא היה בהם מי שראוי לכך, אזי חייבים בתי דין של ישראל לעשות שופטים להם". כלומר בארץ ישראל יש אפשרות לדון אותם כדיניהם, כיון שאין מי שידון אותם ויעשה סדר, וממילא סמכות השיפוט מוטלת עלינו. היום בתי הדין בארץ מוגבלים מאד, ונטלו מהם כמעט את כל הסמכויות, אולם לפי זה, רק אם תהיה הסכמה מדינית לתת לבתי הדין את הסמכות לדון גם בעניין זה, הדבר אפשרי כאמור. וכבר ראינו שמדין הוראת שעה, יכולה המלכות לדון גם בימינו. ה. "עת מלחמה", דין "רודף" ו"לא מעלין ולא מורידין": יש לציין שבמציאות של מלחמה ארוכת טווח, כפי שאנו נמצאים בה מאז קום המדינה, יש לומר שהרתאה כזאת של עונש מוות למחבלים, היא חלק ממערכי המלחמה, וזו דרכה של מלחמה שיש להשמיד להרוג ולאבד את כל הקמים עלינו לכלותינו. אמנם במציאות שלא עסוקים במלחמה והמחבל ימ"ש נמצא כעת בבית כלא, יהי מעט מחודש להגדיר זאת כמצב מלחמה (כפי שאמר לי הגר"י אריאל שליט"א), אך מכל מקום חזי לאיצטרופי עם כל הנ"ל. ונראה כי יש לצרף עוד סברא המאפשרת לדון, מצד דין "רודף" וז"ל השו"ע (חו"מ סי' תכ"ה סע' א'): "הרודף את חבירו להרגו, והזהירוהו, והרי הוא רודף אחריו, אפילו היה הרודף קטן, הרי כל ישראל מצווים להצילו באבר מאברי הרודף, ואם אינם יכולים לכוין ולא להצילו אלא א"כ יהרגו לרודף, הרי אלו הורגים אותו אף על פי שעדיין לא הרג". וראה שם בדברי הרמ"א לגבי מי שמסכן את הציבור, שניתן למסור אותו לענישה אצל המלכות. וכבר ביאר דין זה בתשובת הרא"ש (כלל י"ז), וז"ל: "גם כי בטלו ארבע מיתות בית דין, מיום שגלו סנהדרין, היינו דווקא שאין לדון אדם לחייבו מיתה על אחת מהעבירות שחייב עליה מיתת בי"ד, דכיוון שאין סנהדרין במקומם, אין אדם שליט לדון את חבירו למיתה, אבל אלו דקחשיב שם בסנהדרין, שמצילין אותן בנפשן, שאין נהרגין על לשעבר, אלא שלהבא, להציל את הנרדף ממוות, לא בטלו, שאין מיתתם תלויה בעדה ועדים, אלא בראיית כל אדם שרואה אותם, שנאמר לא תעמוד על דם רעיך... הוי ליה דין רודף, וניתן להצילו בנפשו, שהוא מסכן יחיד ורבים... לכך נהגו בכל תפוצות הגולה להעניש המסור להציל את ישראל הנרדפין על ידם... ומותר לענשו אפילו ביום כיפור שחל בשבת... וכן ראיתי באשכנז, וכן שמעתי בצרפת, שהתירו כמה פעמים לענוש המסור שאם לא כן אין העמדה ותקומה לדור הזה". ומכאן יש לדון על כך, שהשארת מחבלים חיים בבתי הכלא עלולה ליצור מציאות מסוכנת, שבה האויב מונע מחטיפת יהודים לשם מיקוח ושחרור אותם מחבלים הכלואים. וגם המחבל עצמו ברגע שהוא משתחרר ע"פ רוב הוא חוזר להיות מחבל ולרצוח. ואם כן ודאי שמחבל אינו טוב יותר מיהודי שיש לו דין "רודף" ו"מוסר". כמו כן יתכן שיש מקום לעיין דון גם במציאות של “הריגה פסיבית”, בדוגמת הדין של "לא מורידין ולא מעלין". כלומר, אף אם נניח שלכתחילה אין בידינו להמיתם, עדיין עולה השאלה האם קיימת חובה חיובית להחזיקם ולהחיותם במסגרת בתי הכלא, או שמא אפשר לדון בכך מצד דיני הנהגה ושמירה על הציבור. וראה תוס' (ע"ז כ"ב: ד"ה ולא מורידין) שביאר כי מה שאמרו במסכת סופרים פרק ט"ו "כשר שבכנענים הרוג" ומשמע שמדובר על הריגה אקטיבית ולא רק "לא מעלין ולא מורידין", כמבואר בגמ' בע"ז שם, שאת הגויים לא מצילים ולא הורגים, וכתבו לתרץ שמבואר בירושלמי ש"כשר שבכנענים הרוג", היינו בשעת מלחמה. ז. סיכום: מכל האמור עולה, כי ע"פ ההלכה, יש מקום גם בימינו לדון בני נח, אם מצד הוראת שעה, ובין מצד כוח המלכות לתקן תקנות (שאין בהם לעקור דין תורה). כמו כן יש לצרף את שיטות הפוסקים הסוברים שגם בימינו שאין לנו סנהדרין ניתן לדון בן נח בדיני נפשות. ויש לצרף לכך היתרים נוספים כדין "רודף" ועוד שציינו לעיל, כמובן שהכרעה זו צריכה להתקבל ע"י גדולי הדור בהתייעצות עם גורמי הביטחון וכל המומחים בתחום. בברכת התורה,