שלום כבוד הרב, יש לי מספר שאלות לגבי אבידות שמצאתי במהלך השנים ולא נדרשו על ידי בעליהן: 1. שעון יקר ערך – לפני כ-7 שנים מצאתי שעון שערכו (במצבו הנוכחי, כשהוא חבוט ושרוט) מוערך בכ-6-9 אלפי שקלים (ערכו כחדש נע בין 16-24 אלף ש"ח). בזמן המציאה פרסמתי מודעות עם פרטיי ברחוב בו נמצא השעון, וכן בקבוצות אבידות רבות באינטרנט, אך איש לא פנה. 1.1. האם עליי (או האם ראוי) להעביר אותו למשטרת ישראל? בזמנו קראתי שיש להכריז על האבידה, ואם לא מגיעים דורשים – לשמור עליה "עד שיבוא אליהו". לאחרונה שמעתי שיש דעות האומרות שטוב למסור למשטרה. לשעון יש סימנים מובהקים: דגם, שריטות ספציפיות ומספר סידורי ייחודי. 2. שעון נוסף – נמצא לפני כ-6 שנים, ערכו כחדש נע בין 1,450-1,700 ש"ח. גם עבורו פרסמתי שלטים ובאתרים ולא היו דורשים. הסימן היחיד הוא הדגם, ללא סימנים בולטים נוספים. 2.1. האם למסור אותו למשטרה? 3. משקפי שמש – נמצאו לפני כ-5 שנים על שביל אספלט ביער. ערכם נע בין 300-400 ש"ח. בזמן המציאה סרקתי את האזור כדי לחפש את הבעלים ולא מצאתי. לא תליתי שלטים בשטח כי לא היה מקום מתאים לכך בתוך היער, אך אני די בטוח שפרסמתי באתרים (הזיכרון לגבי מציאה זו מעט עמום, אך סביר שנהגתי כפי שנהגתי בשאר המקרים). הסימנים הם הדגם ושריטות על העדשה. 3.1. האם יש למסור אותם למשטרה? אני תוהה אם הדבר יועיל בהתחשב בערכם והאם סביר שהבעלים בכלל יפנו למשטרה בחיפוש אחריהם. 3.2. ככלל, כשמוצאים משקפי שמש בשבילי הליכה, האם עדיף להשאירם במקום מתוך הנחה שהבעלים יבחינו בחסרונם במהרה ויחזרו על עקבותיהם? 4. שרשרת – נמצאה לפני כשנתיים. בתחילה חשבתי שמדובר במתכת זולה בשווי עשרות שקלים, ולכן היא הונחה במגירה ונשכחה. לאחרונה התברר שמדובר בזהב לבן בשווי כמה אלפי שקלים. שאלתי רב באתר "ישיבה" והוא הורה לי לנהוג בה כאבידה ולפרסם כעת. 4.1. האם כדאי למסור אותה למשטרה אם לא יימצאו הבעלים לאחר הפרסום? ציינתי את שווי החפצים ואת הזמן שעבר מאז המציאה, מתוך הנחה שנתונים אלו עשויים להשפיע על פסיקת ההלכה. תודה רבה ובשורות טובות.

שלום וברכה, אם יש סימנים תרשום באיזה מקום שמור, אפשר גם בקובץ במחשב, את הפרטים ואתה יכול להשתמש בחפצים או למכרם. אם הבעלים יגיעו ביום מן הימים ויתנו סימנים תתן להם את החפץ או השווי של החפץ. מקורות והרחבה: לא ברור לי שיש סימנים בדברים שציינת. סימן שאנשים לא שמים לב אליו אינו סימן (עי' סמ"ע רסב לג). על פי זה כתב בספר השבת אבידה כהלכה (ד ד) שלכן שריטות קטנות בחפץ, לכלוך שאינו בולט, מספר גדול של ניקובים בכרטיסיה, מספר מסוים של סיגריות בקופסא וכדומה אינם סימן. לפי זה נראה פשוט שגם אם יש מספר סידורי אין זה חפץ שיש בו סימן כי אנשים לא יודעים את המספר הסידורי. שמעתי מהגר"א וייס שליט"א שדגם אינו סימן. מקום החפץ יכול להיות סימן רק אם ניכר שהחפץ הונח שם בכוונה אך אם נראה שהחפץ נפל ללא שהבחינו בנפילתו אין המקום סימן. וכן אם מדובר במקום שרבים מניחים שם דברים אין זה סימן (ראה שו"ע רסב ג, ט, יב, השבת אבדה כהלכה ד ב). אם מדובר בחפצים שאין בהם סימן ממילא ההלכה היא שאין צריך להכריז. אמנם המוצא זוכה בהם רק אם ידוע שהבעלים התייאשו מהמציאה לפני שהמוצא הגביה אותם. אם יתכן שהמוצא הרים את המציאה לפני שהבעלים התיאשו ממנה, זה נקרא יאוש שלא מדעת שאין המוצא זוכה בהם הואיל ובאיסורא אתה לידיה (שו"ע חו"מ רסב ג). אך בחפצים שציינת נראה שאנשים שמים לב מיד שאיבדו, וממילא המוצא זוכה בהם, ראה שו"ע (רסב ו) "ולשונות של ארגמן וגיזי צמר שאינם צבועים, ואניצי פשתן, הרי אלו שלו, שבכל אלו מסתמא הרגישו הבעלים בנפילתם וכיון שאין בהם סימן מתייאש". ובבן איש חי (כי תבוא סעיף ד) כתב: "הנה אם זו האבידה היא מדברים שהאדם מרגיש בהם מיד, כגון מעות או טבעת או דבר שנושאו בחיקו, אינו חייב להחזיר לו דאמרינן ודאי נתייאש קודם שלקח זה את האבידה". בספר השבת אבדה כהלכתה (פ"ה הע' ט) הביא בשם הגרי"ש אלישיב לבאר בדברי הבן איש חי שרק טבעת אנשים מרגישים כי קשה להוציא. אך בשרשרת נשאר הגרי"ש אלישיב בצ"ע. ולגבי עגילים וצמיד - דעת הגרי"ש אלישיב שמרגישה מיד. הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שהוא חושב ששרשרת ומשקפי שמש מרגישים מיד אבל הוא לא בטוח. שעון יד מרגישים מיד (השבת אבדה כהלכתה ה ג, וכן נראה פשוט, שהוא כעין טבעת המוזכר בבן איש חי, וכל שכן שהוא שעון יקר שמרגישים בו מיד). וכן כתב המנחת אשר: "נראה דיש חפצים שונים שבזה"ז מסתבר לומר בהם שדרכו של אדם למשמש בהם בכל שעה ומסתמא נתיאשו הבעלים, כמו שעון יד שבכל שעה אדם מביט בו, ועוד דדרכו להרגיש כאשר אינו על ידו והו"ל כדברים כבדים דאגב דיקירי מרגיש אדם בנפילתם. וכן נראה בעט כתיבה שדרכו של אדם להשתמש בו בכל שעה, דבתקופתנו רגילים בנ"א לכתוב לעתים מזומנות ובכל שעה ממשמש בעטו, כנלענ"ד". עכ"ל המנחת אשר. בדברים שיש בהם סימן דינם שלאחר שהכריז ולא באו - יהא מונח עד שיבוא אליהו. במקרה זה יש לרשום את האבדה וסימניו, ויניח את הרשימה במקום שמור. ורשאי המוצא למכור את החפץ ולהשתמש בכסף, (אם לא מדובר בחפץ בעל ערך אישי) ואם יבוא המאבד ויתן סימנים יחזיר לו את החפץ או את הכסף (שו"ע קצז טו, כא, השבת אבידה כהלכה פ"ו ל' א-ב). לגבי למסור למשטרה חפץ שיש בו סימן, כתב בספר השבת אבדה כהלכה (ג ד) בשם הגרי"ש אלישיב שיש למסור למשטרה רק אם התברר למוצא שאכן הם שומרים על האבידה כדין ומחזירים רק לאחר נתינת סימנים כדין. אם לא התברר לו שהם נוהגים כדין יכול למסור את פרטי האבדה למשטרה והמשטרה תפנה אליו את בעל האבדה. אם המשטרה לא מצאה את המאבד ומחזירה את האבדה למוצא אין המוצא זוכה באבדה, ולא אומרים לעניין זה דינא דמלכותא דינא, אלא יהא מונח עד שיבוא אליהו, (וירשום ויוכל להשתמש כנ"ל). וכן הביא בשם הגרש"ז אוירבך (הערות הגרש"ז בסוף הספר, אות יד): "נראה דאסור להחזיר אבידה למשטרה כי אינם מתנהגים כהלכה ונמצא שמחזירו למקום שאינו שמור כדין. וצ"ע אם ירשום על פנקסו שאם יתברר שהחזירו שלא כדין ישלם לבעלים וגם ירשום לו את הסימנים דאז שרי, כיון שסוף סוף על ידי המשטרה יושב הדבר לבעליו". הגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שאם אין סימנים אין מה לתת למשטרה שהרי אלו שלו. אם יש סימנים לא כדאי לתת למשטרה משום שאולי לא נוהגים כהלכה. אך נראה שאין כן דעת הגר"ד ליאור שליט"א. ז"ל תשובתו באתר ישיבה: שאלה: "האם מקיימים מצוות השבת אבידה כאשר מוסרים את המציאה לשוטר, או מביאים אותה לתחנת משטרה? תשובה: כן, משום שאתה מביאה את האבידה למי שביכולתו להחזירה לבעליה." עכ"ל. וכן אמר לי הרב צבי פרבשטיין שראוי לתת למשטרה. אף אם הם מחזירים שלא כהלכה, נוח לאנשים שיתנו את האבדה שלהם למשטרה אף שיש בזה סיכון שהמשטרה תמסור לאדם שאינו הגון. ראה כעין דבריו בגמרא (בבא מציעא כז:) "דניחא ליה למוצא אבידה דנהדר בסימנין, כי היכי דכי אבדה ליה לדידה נמי נהדרו ליה בסימנין". עוד כתב המנחת אשר פסקי הלכה שאולי נוגעים לענייננו: "ושתי הלכות מחודשות חידשתי להלכה לשאלות השואלים, א' באחד שמצא תכשיט שרשרת נשים ועל אף שהכריז ותלה מודעות לא חזר איש על אבידתו ומאז עברו חודשים רבים, ולכאורה שוב אין לו סיכוי שבעל אבידה יחזר שוב על אבידתו, ואמרתי שהאשה תלבש שרשרת זו כשהיא יוצאת לחתונות וכדו' שמא בעל האבידה תכיר באבידתה דלא גרע מלצורכו ולצורכה שמותר להתשמש באבידה דאם לא תלבשנה לעולם לא תוחזר אבידה לבעליה. ב' לאחר זמן רב שלא באו הבעלים לדרוש תכשיט או שעון וכדו' דברים שיוצאים מן האופנה ואם נשהה אבידה זו בידינו שוב לא יהיה שוה כלום והבעלים לא ימצאו בה חפץ, ראוי למכור אבידה זו ולרשום על פנקס את שוויה וסימניה כיון דאם לא ימכרנה ירד ערכה ושוב לא תהיה שוה כלום לבעלים. ויסוד הדברים דלעולם יש לנהוג באבידה באופן שנותן סיכוי מירבי לרווחת הבעלים, ועדיין צ"ע בכ"ז". עכ"ל המנחת אשר. ראה גם מה שכתבנו כאן לגבי חפצים שאין בהם סימן שאינם יקרים, שיש להקל ולקחתם בימינו: https://www.yeshiva.org.il/ask/148057 .