יש לי מספר שאלות בנושא של "וכל מעשיך יהיו לשם שמים". ידועים דברי המשנה ופסיקת המחבר (ס’ רל"א) שכל מעשיו של אדם יהיו לשם שמים. על האדם לא לכוון להנאתו, אלא לעבודת ה’ גם בדברי הרשות. א. למה הביטוי הוא "לשם שמים"? למה דווקא "שמים"? למה לא לשם ה’ וכדו’ ב. כיצד אדם יידע מתי מדובר לשם שמים. לפי מה שאמו"ר הסביר לי, לרוב מדובר בהרגשה אישית של כל אדם. אם זה כך, מהם המקרים שבהם ה"לשם שמים" הוא אובייקטיבי ולא תלוי בהרגשתו של אדם? ג. במסכת ביצה מובא (טז, א): "תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה - מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר ברוך ה’ יום יום. תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים: ברוך ה’ יום יום". מהי הכוונה? למה מבדילים בין שמאי להלל? האם שמאי לא עשה לשם שמים? ד. היכן אוכל למצוא מקורות בנושא זה?

שאלת שאלות מתוקות מדבש, שמאוד נהניתי לקרוא, ואומר את האמת – אין לי תשובות לכולן. הלואי שעשיית רצון ה' תעסיק אותך כל ימי חייך! א. חשבתי הרבה על השאלה הזו, וגם שאלתי כמה אנשים לדעתם. אולי כדי להבין את הענין צריך לשאול שאלת הקדמה – בתורה נכתב בכמה מקומות שה' נמצא בשמים, והדבר קשה, הרי ה' אינו נמצא בשום מקום פיזי, "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו"! התשובה לכך היא שזהו ביטוי מושאל, שעוזר לנו לחוש את העובדה שה' נמצא למעלה מכל מה שאנו מסוגלים לתפוס. כך גם אומרת המשנה "כל מעשיך יהיו לשם שמים", כי ה' עצמו הוא בלתי נתפס, והכוונה לשם שמים עוזרת לנו לכוון לשם ה'. אולם, אני חושב שיש בדברים עומק גדול הרבה יותר, והייתי מציע לך לשאול עוד אנשים. ב. 'עשייה לשם שמים' היא בשתי בחינות. הבחינה אחת היא הבחינה האובייקטיבית - המגמה במעשה של האדם היא עשיית רצון ה', ולשם כך האדם צריך לחשוב מהו רצון ה' באותו מעשה. בחינה זו נתונה בעיקרה לשכל, האדם צריך לחשוב היטב מהו רצון ה', לפי מה שהוא למד ויודע, ואם הוא אינו יודע אז הוא צריך לשאול. אם למשל אדם יניח תפילין בלילה כי הוא מרגיש שהוא עושה מצוה – כמובן שהוא לא עשה מעשהו לשם שמים, שהרי לא האדם קובע כיצד מתקרבים אל ה'. אלא שגם אחרי שהאדם חשב בשכלו על הדברים, הוא יכול להרגיש שיתכן והיו לו נגיעות אישיות שגרמו לו לחשוב על הדברים בצורה שאינה אמיתית לגמרי. כאן מדובר בענין סובייקטיבי התלוי גם בהרגשה, אדם שאמיתי עם עצמו יכול להרגיש עד כמה הוא כיוון לשם שמים ועד כמה היו לו נגיעות. יתכן שזו היתה הכוונה של דברי אביך. ג. אתה שואל מצוין. מדברי המפרשים נראה שהביטוי 'לשם שמים' בגמרא בביצה אינו זהה לביטוי 'לשם שמים' במסכת אבות. במסכת אבות הכוונה היא שכל מעשה יהיה לשם עבודת ה', ואילו במסכת ביצה הכוונה היא שאצל הלל היתה בולטת במיוחד מידת הביטחון בה', ולכן אם הוא מצא בשר ביום ראשון הוא לא שמר אותו לשבת כי הוא בטח בה' שעד שבת ה' יזמין לו אוכל טוב, וכפי שמביאה הגמרא שם את הפסוק "ברוך ה' יום יום". גם ביחס לשאלתך זו אני חושב שיש כאן עוד מה להעמיק. ד. איני יודע היכן יש מקורות בנושא. אם יש לך מאגרי מידע תורניים, אתה יכול לחפש את הביטוי הזה וכך למצוא מקורות. בהצלחה! הרב יעקב כהן