אני ילדה בת 13 כמעט חוזרת בתשובה כבר שנתיים ואני מרגישה שמאז שחזרתי בתשובה, החיים נהיו לי יותר קשים,פחות שמחים, ואני לא יודעת מה לעשות, מדוע צריך להיות אדם דתי?

שלום ורוב ברכות, שאלתך מורכבת, בעצם, משני חלקים: מדוע צריך להיות אדם דתי, כלומר מדוע אנחנו מחוייבים לקיום מצוות ומה זה נותן לנו, ומדוע זה צריך להיות כל כך קשה. לגבי שאלתך הראשונה: נדמה בנפשנו סעודה גדולה ומפוארת, בה משתתפים רבים ושבעי רצון, אולם באותה סעודה מסובים גם אחרים, רעבים וצמאים... זהו, כדברי חז"ל (מסכת שבת דף קנ"ג), משל המתאר את ההפרש בין הצדיקים לרשעים: "אלו ואלו יושבין. הללו אוכלין והללו רעבים. הללו שותים והללו צמאים", כמו שכתוב (ישעיהו ס"ה): "כה אמר ה' - הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו, הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו. הנה עבדי ירונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב". איש, כפי הנראה אינו מונע בעד הרעבים להנות מן הסעודה. מהו, אם כן, הדבר המעכב בעדם, שמא אין בידם כלים, שמא נעדרים הם את היכולת, כידוע לנו מעולם החומר, כל דבר שאדם רוצה להשיג, הוא בר השגה רק בכלי מסוים, מתאים ומדויק לצורך. מרק אפשר לאכול רק בכף, לא במזלג. גלי קול נקלטים באמצעות מכשיר רדיו. עין אנושית או בדומה לה - מצלמה, עשויות לקלוט גלי אור רק באופן מסוים מאד, וקיר בטון עבה בכור אטומי נועד לשמור על האנרגיה הגרעינית מפני דליפה. גם מבחינה מנטלית, ידיעות מסוימות מהוות כלים מדויקים לידיעות אחרות, גבוהות יותר. היכולת לקרוא את אותיות האלף בית ולצרף ביניהן צרוף שיש בו פשר היא הכלי באמצעותו יוכל האדם לקרוא בספרים ולהבין את תוכנם. אולם - שבר בכף האוכל, חוט מנותק ברדיו, צמצם סגור במצלמה או באישון העין, אות חסרה באלף בית או סדק במעטה הבטון בכור אטומי, כל אלו - שינוי פעוט במצב הכלים. די בו להפוך אותם חסרי ערך לחלוטין ולעיתים (כמו בכור) קטלניים בתכלית ומשרתים מטרה הפוכה לגמרי מזו שבעבורה נוצרו. כל זאת - פשוט וידוע לכל. אולם משנוגע הדבר לעולם הרוחני, דומה משום מה, בעיני רבים, כאילו כאן - אין חוקים, אין דיוק, ואין כלים. אף שהשערה זו חפוזה, מוטעית, ופעמים רבות גם מסוכנת. שכן "רוחניות" איננה דבר מופשט. גם כאן, ממש כבעולם החומר, הדברים מדויקים בתכלית. וגם כאן, על מנת לקבל שפע (שבעולם הרוחני קרוי "אור"), יש צורך בהכנת כלים מתאימים ומדויקים. כשם שגוף האדם בנוי מאברים, שלכל אחד ואחד מהם תפקיד מדויק ומוגדר, כך בנויה גם הנפש מאברים - רמ"ח (248) אברים ושס"ה (365) גידים. וכשם שאיברי הגוף וגידיו זקוקים למזון שיחיה אותם ויסייע בהתפתחותם, כך בדיוק זקוקים למזון איבריו וגידיו הרוחניים. ואם אין "הגוף הרוחני" מקבל מזון ושפע רוחני, עשויה התפתחותו להתעכב, לעיתים גם לדעוך לחלוטין, גם אם הגוף הפיזי מטופח כדבעי. השאלה "על איזה גוף רוחני מדובר בכלל?" היא עצמה מעידה כמאה עדים, באיזה מצב נמצא אצלנו הגוף הזה, עד שהפך לבלתי נראה ולא מוכר. אמנם הצמא למשמעות, לאור, לעומק, מעיד, למרות הכל, על שרידים של "גוף רוחני" פנימי, שעדיין משמיע קולו, כדבר הנביא: "והשלכתי רעב בארץ. לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דבר ה'". "לשמוע דבר ה'" - לזכות להתגלות רוחנית, אור פנימי, עונג נפשי (שאינם תלויים באמצעי החייאה מלאכותיים), לזה באמת נכספות כל הנשמות. והדרך להשיג את האור, הדרך היהודית המקורית לבנות כלים להכילו, ולהרוות את צמאון הנשמה - היא דרך תרי"ג מצוות. תרי"ג שהן רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח אברי הגוף והנפש, ושס"ה מצוות לא-תעשה כנגד שס"ה גידי הגוף והנפש. כל מצווה משפיעה חיות לאיבר וחלק אחר, וכל עבירה מעבירה את האור, מחשיכה וממיתה חלק אחר. וזהו פשר דברי הנביא: "עבדי יאכלו ואתם תרעבו". בהעדר הכלים להכיל את האור, אפילו יהיה חשוף וגלוי מול עיני האדם, לא יוכל להכיל אותו ולהפיק ממנו תועלת, כאדם רעב המשתתף בסעודה מפוארת, עיניו כלות ואין ביכולתו לטעום מאומה. וממש כשם שבגשמיות די בסדק קל כדי לפגום באיכות הכלי ולהשחיתו, כך גם ברוחניות - די בשינוי קל בקיום המצווה והיא איננה מצווה עוד, כי אם זכר עגום למציאות האור. להיות דתי, אם כן, פירושו לבנות ככלים רוחניים מתאימים לשפע הרוחני שנזקק לנו: שמחה, בהירות, דעת וכדומה. ולגבי השאלה מדוע זה צריך להיות כל כך קשה התשובה היא - זה לא צריך להיות קשה. מה שקשה הוא המעבר בין עולם ללא מצוות אל עולם של מצוות. מי שלא רגיל בכך יכול לחוש קושי אבל קושי זה עובר עם הזמן ותחתיו מגיעים סיפוק ושמחה.