לא מזמן קראתי מאמר שעל-פיו המתנחלים של היום הם כיפתח הגלעדי בשעתו. אין חולק על התשועה שהביא יפתח לעמנו, אולם איך אפשר לקבל את הצדדים הנוראים במעשיו שהם קשורים לניצחון המדהים, ראשית, הנדר שלו להקריב את מי שייצא ראשון מפתח ביתו. והרי נדר זה, כבר מראש הוא התחייבות לעשות כמעשי הגויים הגרועים ביותר, להקריב קרבן-אדם. יפתח הוא לא אברהם, והשם לא ציווה עליו להעלות מישהו לקורבן. הוא עצמו לקח על עצמו את המטלה הנוראה הזו, ובכך והעיד על עצמו כי הוא שקוע במעשי הגויים הנוראים ביותר וקורבן אדם הוא דבר מקובל עליו, ואולי מקובל בחברה שבה חי אז. ודבר שני: לאחר שנדר, ויצא לקרב, וניצח, וחזר, ויצאה בתו לקראתו, לא חזר בו מנדרו, אלא קיים אותו, לאחר תקופת הבכי בהרים שהעניק לבתו. והרי לא ייתכן שהשם היה תובע ממנו לקיים את נדרו, שהוא בעצם נדר לעשות כמעשה הגרועים שבעמים שמסביב. אני מאוד נבוך ואני שואל את עצמי איך ייתכן שמי שנודר להקריב לשם קורבן אדם, ומי שמקריב את הבת שלו לשם, שני מעשים שהם בעצם שיא של חילול השם, זוכה לכבוד ויקר במסורתנו, ואין קמים ואומרים דברי גינוי לנידרו הנורא ולמעשהו האיום והנורא, איך זה שדורות של חכמים לא יצאו נגד התנהגותו של יפתח, הרי אפילו על דוד המלך, התנ"ך אומר שהוא היה לא בסדר בעניין בת-שבע ואוריה החתי. אז למה כאן התנ"ך והחכמים לא אומרים מילה על נדר יפתח ועל קיום הנדר הזה בבתו המסכנה?

באמת רואים שיפתח לא היה גדול הדור, כמו שמבואר במסכת ראש השנה, אבל מצד שהושיע את ישראל והנהיג את ישראל יש לו מעלה גדולה, יפתח בדורו כשמואל בדורו. לגבי הנדר, יפתח לא חשב שמקריב את בתו, ולא התכוון לכך חלילה, אלא שנוצרה תקלה מנדר שלא היה כמו שצריך, וחטאו היה שנדר לא כמו שצריך, ושלא התיר את נדרו, בגלל גאוה שהייתה בו כמו שמפרשים חז"ל, שלא רצה בתור ראש שבטי ישראל ללכת לפינחס שיתיר את נדרו, ונענש על כך שהתפזרו עצמותיו. הרב אברהם פרל.