אני חייל. עכשיו סיימתי טירונות, לפני הצבא למדתי שנה וחצי שבהם "קרעתי את עצמי" בלימוד, השקעתי הגעתי לשיא מבחינתי בקירבה לאבא שבשמיים. עכשיו התגייסתי ועם הזמן דעך ודעך הקשר עם הבורא והתורה. אין זמן ללמוד, תפילה זה לא תפילה, כל היום שומע קללות, כל היום צעקות, עבודה מתישה וגסה וזהו. אני מרגיש ריק חסר תוכן, לא אני האמיתי. אני לא מסוגל ככה, אני משתוקק לתורה, לתפילה ולהתקשרות עם ה’, אבל אין לי את זה. לא עוזר לי 5 דקות ביום ללמוד איזה משהו ב"לכו לחמו בלחמי" זה לא מספק אותי. הנפש שלי צמאה. כמובן שזה משפיע על התפקוד שלי בצוות, אני יותר עצבני ויותר גס, זה לא אני. מה לעשות?

זה טוב שאתה כל כך משתוקק לקרבת ד'. ועצם ההשתוקקות היא מצווה גדולה והיא מקרבת. ומה שאתה לא יכול לעשות כעת אתה לא מחוייב, אלא רק מה שאתה יכול ואלו הזמנים של התפלה הברכות והלימוד המצומצם. ואל תזלזל במעט הזה, כי אם אתה עושה אותו, על זה נאמר אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים. אם מפני שאתה לא יכול לעשות כל מה שאתה רוצה אתה לא עושה גם את המעט שאתה יכול זה לא טוב. אל תהיה עצבני אל תפול ברוחך חזק ואמץ. ואם אתה משפיע בדוגמא אישית על אחרים והם אפילו יתקרבו רק מעט לתורה כבר עשית דבר גדול מאד.