יש לי בעיה המטרידה אותי. אני מרגישה שמרוב שאצלי בבית, בחברה ובחינוך שלנו, שמים דגש על העמל של האדם, על העבודה המתמדת ושדברים לא באים בקלות, אני מרגישה שיש בי איזושהי חסימה בכל הקשור באמונה בטוב. אני כל הזמן נשארת בנקודת העמל. אם הקב"ה החזיר לי נשמתי בבוקר, זה אומר שעכשיו אני חייבת "להחזיר טובה", לעשות את רצונו ככל יכולתי ממש, אני לא נהנת מהחסד שלו, אני מיד נכנסת למקום של העמל שהחסד דורש ממני, כל הזמן בעבודה, בבירורים פנימים. אני מאמינה שהקב"ה לא חייב לי כלום, הכל חסד, ומתוך כך עולה לי התחושה שאולי אני לא ראויה לטוב. לא מגיע לי כלום. למשל, כשקיבלתי מתנה ליומולדת הרגשתי ממש לא נעים. ממש הצטערתי שכך טרחו בשבילי. חשתי שזה לא מגיע לי. יש לרב עצות לפתוח את הלב לאמונה בטוב, בשפע?

לכל זמן ועת לכל חפץ. טוב שאנו לאחר הימים הנוראים יש מקום לשתי ההרגשות. ביום כיפור אנו מתמלאים בבושה ורצון לבכות מרוב מה שאנו מרגישים שהקב"ה גומל איתנו כל כך חסד ואנו לא ראויים לו. אולם הקב"ה לא רוצה שנהיה כל השנה באווירה של יום כיפור. לאחר יום כיפור יש לנו את חג הסוכות. שם הקב"ה מבקש מאיתנו להיות שמחים ומאושרים ובעיקר שמחים בדברים הטובים שיש לנו. כך גם במשך כל השנה. יש פינות ביום שאת יכולה להיות עם התחושה של הוידוי ושל אי עמידה ברף של המחויבות. אולם רוב היום את צריכה להיות בתחושה שאת יציר הקב"ה והקב"ה בודאי ברא יצירה טובה ומופלאה שבידה לעשות טוב. אם כן הצעתי שתרגישי שיש שעות של חשבון נפש שבהם יש את תחושת העמל וכו'. בשאר היום צריכים לברוח מלחשוב איך אני מתפקד יחסית למה שהיתי יכול אלא לשמוח על כל הישג ועל כל טוב שאת נפגשת איתו. מידת הענווה היא גם כוללת את המצב שבו האדם כלל לא עושה חשבון מי הוא יחסית לסביבה או יחסית לעצמו, הוא פשוט נהיה צינור וחיי את החיים שהקב"ה מגלה דרכו.