לדעתי יש נזקים גדולים כיום בגלל הזכות המופרזת שמעניקים ליוצרים של ספרות, מוזיקה - יצירות בלתי גשמיות. יותר מכך, לרוב היוצר לא נהנה כלל מהממון שהוא מתוגמל מיצירתו, כוון שהרוב מגיע לאחר מותו ורק העשירים יכולים ללמוד ולהיות נגישים ליצירות אלו. (אין סוגיה זו נוגעת לזכות מוסרית לשימור שמו של היוצר, אלא לתגמול ממוני בלבד). הזוהי דרכם של בני ישראל? • האם חכמים לא חשבו שהם מונעים את השימוש מתלמידים עניים הרוצים ללמוד את היצירות ואין ביכולתם הכלכלית לרכוש אותם (והרי אסור להעתיק). • אילו היה מותר להעתיק עם שמירת הזכות המוסרית הרי כך היתה מופצת חוכמת אנשי תורה עם קידוש השם. • שירים דתיים הם כלי וזכות ראויה לתת לעם להתעלות רוחנית כ"אזמרה". • הספר "חיי אדם" (ובדומה גם ספר החינוך) מסביר כי אינו רוצה לפרסם את שמו כדי שיבדקו את הספר ואת משמעותו. הרי זוהי דרכה של תורה ותלמיד חכם הלא מתפאר בשמו ומפיץ חוכמתו. למה אין תמיכה ועידוד כזה, אלא ההפך הוא? • הרי לתורה אין זכויות יוצרים ומצווה לכתובה, היא מודל בשבילנו שצריך להפיץ חוכמתנו לכולם ולהרבות תורה בישראל?

שאלתך מחולקת לשתיים: א. שאלת שאלות מוסריות שנגרמות עקב נתינת זכויות יוצרים: היוצר נהנה מעט, העניים לא נהנים, יש דברים טובים לימוד חכמה ושירי קודש, שמופצים בצורה מצומצמת ונמנע טוב מהציבור, הרי לתורה אין זכיות יוצרים. ב. שאלת שאלה נוספת האם ראוי שמחבר ספר יפרסם שמו. תשובה. א. ברור שדברי חכמה, מוזיקה טובה, וק"ו דברי תורה עדיף שיופצו ללא הגבלה. אך אם יוצר רוצה לשמור על זכיות ההפצה לדעת פוסקים רבים יש לו זכות זו (עיין תחומין כרך ו, מאמרי הגר"ע בצרי והגרז"נ גולדברג), ופשוט שאסור לפגוע בזכות ממונית כדי להטיב לעניים או להפיץ תורה כשם שאסור לגנוב לשם כך. ואע"פ שמצד הדין מה שכתבנו פשוט, יש נימוק נוסף. אם היוצרים או המו"ל לא ירויחו כראוי, זה יגרום ליוצרים או למו"ל לא להשקיע כראוי ביצירות חדשות. אכן יש יוצרים שהעיקר אצלם שיצירותיהם יתפרסמו ולכן מוותרים על זכויות יוצרים, אך מי שאינו מוותר אין לפגוע בזכויותיו. (והעירוני שזה היה אחד הבסיסים לחרמות שעשו גדולי ישראל על זכויות היוצרים בדברי תורה (שהיו המדפיסים). שראו שלולי זאת, לא ישתלם לשום מדפיס להשקיע בהדפסה, וממילא תיפגע הפצת התורה בישראל! וגם היום כך הוא בתחומים רבים, שעלות ההוצאה לאור גדולה ואם לא יהיה תגמול, פשוט לא יעסקו בכך). ב. כלפי שאלתך השניה האם ראוי שמחבר ספר יפרסם שמו? נראה שמצד מדת הענווה אדם לא צריך לחפש לפאר שמו ומי שרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו, ולכן יש מעלה לפרסם ספר דוקא בעילום שם ואז לימוד התורה יותר לשמה שאינו מחפש כבוד. אך יש גם צדדים שעדיף לפרסם שמו, שהאדם יקח אחריות על מה שכותב, או אם חושב שאם יפרסם שמו זה יעזור להפצת התורה. ויש נימוקים נוספים לשני הצדדים, לכן יש פרסמו שמם ויש שלא פרסמו שמם, והעיקר שיהיה כוונתו לשם שמיים. הרב משה לין נ.ב. עיין היטב הקדמת ה'חיי אדם' שלא מה שכתבת היה נימוקו. העורך.