אני גר בקרית חיים. לפני כשנה וחצי הלוויתי כסף למישהו שגר בחולון, והוא לא החזיר. אני רוצה לתבוע אותו לדין. שאלותיי: א. בהנחה שהוא לא ירצה לבוא לדין תורה - כמה זמן יעבור מרגע שאגיש את התביעה ועד שאקבל כתב סירוב? ב. בהנחה שהוא יסכים לבוא לדיון - איפה בדיוק יתקיים הדיון? ג. האם בית הדין מתחייב לתת לצדדים את הנימוקים לפסק הדין?

א: כתב בשולחן ערוך חושן משפט סימן יא סעיף א: "כיצד מזמינים בעל דין לדין, שולחים לו בית דין שלוחם, שיבא ליום המזומן לדין. לא בא, מזמינים אותו פעם שנית. לא בא, מזמינים אותו פעם שלישית. לא בא, ממתינים לו כל היום. לא בא, מנדין אותו למחרתו. במה דברים אמורים, במי שהיה בכפרים ויוצא ונכנס; אבל מי שהוא מצוי בעיר, אין קובעים לו זמן אלא פעם אחת, ואם לא בא כל אותו יום, מנדין אותו למחרתו". ובהמשך שם, שאם אמר בפירוש שאינו בא, מנדים אותו מיד. ובסימן צח סעיף ה, ששלושת הפעמים הם בימים ב' ה' ב', שבהם היו יושבים הדיינים. בפועל יש מנהגים שונים בבתי הדין הרבניים האזוריים. והזימון הראשוני הוא לבוא לחתום על שטר בוררות, ואם לא מופיע לזימון זה ישמעו את המקרה וישקלו מתן כתב סירוב במידה ויש מקום בהלכה לתביעה זאת. (לענין כתב סירוב המקור הוא בסימן כו בנוגע להליכה לערכאות). ב: אמנם בשולחן ערוך סימן יד סעיף א נפסק ש'עבד לווה לאיש מלווה' והנתבע הולך אחר התובע. אבל ברמ"א שם שלמעשה הולכים אחר הנתבע, ואע"פ שבעיר התובע בית הדין יותר גדול (מהרי"ק). ונחלקו האחרונים אם התקנה לטובת התובע או לטובת הנתבע. אכן כתב הגר"ע יוסף (יביע אומר חלק ב חושן משפט סימן ד אות ב) שהמנהג בארץ ישראל וסביבותיה כרמ"א (אף לספרדים). אמנם כתבו האחרונים (הביאם הגר"ע יוסף שם) שאם ההלוואה נעשתה כששניהם גרו באותה עיר, ועקר הנתבע את מקום מגוריו, אין הולכים בזה אחר הנתבע. ג: הגמ' בבא מציעא דף סט סוף עמוד א, מספרת ששותף הפסיק את השותפות ולקח את חלקו שלא מדעת חברו. כאשר הראשון עשה זאת במעות שותפות, אמרו שעשה כדין. ואילו כשהשני עשה זאת מאוחר יותר בחמור פסקו שעשה שלא כדין. והשני טען שהוא סתם נגדו, ואמר רב פפא 'בכהאי גוונא ודאי צריך לאודועיה' (=שבכגון זה ודאי צריך להודיעו). כותבים התוס' שם שמדובר על הודעת טעם הדין. וצריך לכתוב את טעם הדין דווקא במקרה כגון זה, שיש חשש של 'והייתם נקיים מד' ומישראל' אבל בדרך כלל אין צורך. ומקשה תוס' שבגמ' סנהד' לא: משמע שאם יבקש שיכתבו לו 'מאיזה טעם דנתוני' יש לכתוב, ולא חילקה בין המקרים. ומתרצים שני תירוצים. א: שבסנהד' לא: מדובר שבא לדין בכפייה שלא ברצונו, ולכן צריך לכתוב לו, אבל כשבא מדעתו אין צריך. ב: אכן אין הפירוש כאן כלל הודעת טעם הדין, אלא הוא לענין הודעת השותף על חלוקת השותפות. ובתוס' סנהד' שם חילקו באופן אחר, שבסיפור השותפות, אמר רב פפא, שמקרה זה מיוחד בזה שאנו מודיעים לו מעצמנו גם בלי שמבקש, ואילו בסנהד' מדובר כשמבקש שאז תמיד מודיעים. לסיכום: לשיטה אחת, כותבים רק כשיש חשד או כשכפו לדין. לשיטה שניה לעולם כותבים כשמבקש. וכך גם לשיטה השלישית, אלא שלדידה כשיש חשד אנו כותבים מעצמנו. להלכה, בשולחן ערוך חושן משפט סימן יד סעיף ד, בדעת המחבר משמע שאם בקש שיודיעו, לעולם צריך להודיע (וכשיש חשד מודיעים מעצמנו). ואילו הרמ"א פסק שרק כשדנו על ידי כפייה כותבים לו. עוד כתב הרמ"א שם שמדובר על כתיבת הטענות והפסיקה בלבד, ולא על הנימוקים (ובזה חילק בין המקרים הנ"ל ואכמ"ל). ובסמ"ע ס"ק כה פסק שבכל מקרה יש להסביר לבעלי הדין את נימוקי פסק הדין בעל פה. למעשה נהגו בתי הדין הרבניים האזוריים לנמק את פסקי הדין, והדבר אף מעוגן בתקנות בתי הדין הרבניים. בברכה, הרב אברהם זרביב