בספרו "מידות הראי"ה" כותב הרב קוק על מידת האהבה בסעיף ו: "..ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר ולא עם ולשון. ואפילו עמלק אינו נמחה...". איך דברים אלו מסתדרים עם גישת הציבור שלנו ביחס לערבים? לפי מאמר הרב קוק, אין לשנוא ואף יש לאהוב כל אדם באשר הוא (יהודי, ערבי וכו’). הרב קוק מדגיש בכתביו שיש לשנוא את הרע ולא את הרשע, את המעשה ולא את העושה. בציבור שלנו הרבה פעמים נשמעות קריאות היוצאות נגד הערבים ועמים נוספים, הנראות סותרות את גישתו של הרב קוק. איך עלינו להתייחס לגויים, האם עלינו לאהוב באמת את כולם, האם אסור לנו לשנוא ולרצות להוקיא אותם?

הרב קוק וכל המקובלים אומרים שבכל דבר אפילו הרע, יש בו נקודות חיוביות. אנשים גדולים ידעו להבחין בין הצד החיובי שבאותו דבר לבין הצד השלילי. אנחנו נמצאים בעולם שלנו, כשאנו מתנגדים לרע, איננו יכולים לעשות בפועל את ההבחנה הזו, כי זה יחליש את כושר עמידתנו נגד הרע. שם הרב זצ"ל מדבר בספירות גבוהות, שגם עמלק נמחה מתחת השמים, אבל לא מעל השמים. אבל בפועל זה לא כך. אי אפשר לקחת דברים אמיתיים מצד האמת המוחלטת, ולהשליך אותם על ההתנהגות המעשית בעולם העשיה שלנו. אנחנו צריכים להתנגד לרשעות, במלחמה בתנאים ובגדרים שהתורה האלוקית קבעה לנו. יש בזה גרעין טוב, שאין דבר כזה רע מוחלט. גם ארס של נחש מוציא איזושהי תועלת, אבל לא בגלל זה אנו נגדל את המזיקים הללו וניתן להם לגיטמציה. צריך להבחין בין עולם הרצוי לעולם המצוי. אם את רוצה לעיין על כך באריכות, יצא ספר אוצרות הראיה של הרב צוריאל, ויש בחלק הראשון מאמר שלם על סובלנות, יחס לרשעים גמורים, לרשעים שאינם גמורים. שם מביא מכל גדולי ישראל את הדברים הללו. ברור שיש גם ברע נקודות חיוב ואנשים גדולים ידעו להבחין ביניהם, אבל אנשים שאינם נמצאים במדריגה כזו, לא יכולים לעשות את ההבחנה בין הצד הרע שבאותו אדם, לבין הצד הקדושתי-סגולי שיש בו. אם הם יחשבו שהצד הזה מפריע הם לא יוכלו להתנגד לרע כלל. זו טעות גם היום בחלק מהציבור, שמלמדים זכות על כל אחד משום שיש בו נקודה. וודאי שיש בו נקודה סגולית, אבל אם לא יתנגד לרע, זה מחליש את כח ההתנגדות שלו. גדולים אמיתיים יודעים לעשות את ההבחנה, וזה לא מונע מהם להתנגד. אך אצל רוב הציבור זה לא כך, וזה לא הדרכה לציבור הרחב.