בתי בת שנתיים ושמונה חודשים היא מדברת שותף, שרה, מבינה עברית ורוסית, מדברת כמעט רק עברית. עד לפני כמה חודשים היא היתה רוב היום בבית וכמה שעות אצל מטפלת יחד עם ילדה/ילדים נוספים (אני עובדת מהבית ולא יוצא לי לעבוד כשהיא בבית, וגם היא לדעתי צריכה חברה). כמה חודשים אחרונים היא במעון. מה שמפריע לי במעון - שלא נוטלים להם ידיים לפני שנותנים להם לחם לאחרונה היא הייתה חולה במשך שבוע בתקופה שהיתה בבית ואצל מטפלות התפללתי איתה בבוקר, לימדתי אותה פסוקים בע"פ וכו’. כמו כן הילדה מברכת ברכה ראשונה, שמה לב לבד לברכה אחרונה והתחילה לברך גם, יודעת לזהות אותיות א"ב וניקוד (לא לקרוא), מאוד אוהבת ללכת לבית כנסת ומתנהגת שם בשקט בימים אחרונים שמתי לב שהיא לא רוצה לברך לא רוצה להתפלל בבוקר (ביום שהיה שלג והיא הפסידה מעון היא התפללה את נוסח המעון - אודה לך ה’ על שתי ידי, עד מושיב הרוח ומוריד הגשם) לא רוצה לברך על אוכל לא רוצה להגיד לבד ברכת המזון לא רוצה לברך שהחיינו על בגד חדש גם אם אחרת מורידים לה אותו חזרה במקביל היא חזרה להציק לאח הקטן שלה והתחילה להמציא כל מיני מילים ב"תינוקית" כיצד עלינו להתמודד עם התופעה של אי רצון לברך והצקות לתינוק? ומה לעשות עם הסוגיה של אכילת לחם ללא נט"י? בהתחלה הייתי נותנת לה חתיכת לחם לפני המעון עם נטילת ידיים ואמרתי שתמשיך לאכול במעון ותברך שם ברכת המזון (הם מברכים שם) אבל אח"כ חשבתי אולי זה עוד ארוחה ולא רק שלא עוזר לנט"י אלא פוגע בעניין של ברכת המזון.

היא בגיל צעיר שעדיין לא הגיעה לגיל חינוך. בכל אופן יש גירסא דינקותא, דרך הגירסא דינקותא אדם אוהב גם כשגדל את מה שהיה בימי קטנותו, הוא מרגיש שזה נהיה חלק ממנו. בענין הברכות, לא לכפות אלא כאילו לברך במקומה ולעודד על מה שמברך. בענין ההצקות לתינוק, העיקר להשגיח שלא תזיק. אולם להגדיר לה תפקידים שיכולה באופן חיובי להתעסק עם התינוק. בנוגע לנטילת ידים, ליטול לו ידיים ללא ברכה לפני ההליכה לגן ושם לבקש שיטלו לו פעם ואם לא רוצים לא נורא.