התחבטתי בשאלה לאחרונה ורציתי לדעת, מדוע כשהעם עושה טוב אז אנחנו אומרים עם ישראל בגדלותו וכו’ וכו’, אך כאשר העם מראה את הצד ה"לא יפה", כשהדברים לא טובים, אנו מאשימים רק את תרבות המערב וכו’, האם לעם אין אשמה כלשהי? מקווה שבעזה"י תובהר לי נקודה זו.

ודאי שאנו לוקחים אחריות לכל מה שאנו עושים בין לדברים הטובים שאנו עושים ובין לדברים הרעים. אם תרבות המערב היא שלילית אזי הנכונות שלנו להיות מושפעים ממנה היא באחריותנו ואנו לא יכולים להיפטר מאחריות בהטלת האחריות על האחרים. אולם בכל אופן כשאנו שואלים את עצמנו כל מעשה שאנו עושים מאיזה מקום בנפש זה בא. יש מעשים שאנו עושים וזה בא ממקום יותר פנימי שבנו. ויש מעשים שאנו עושים והם לא באים ממקום עמוק שבאישיות שלנו אלא רק מהתפתות רגעית לדברים חיצוניים. יש גם לפעמים מעשים שאדם עושה אולם הוא לא עושה אותם בבחירתו החופשית אלא כתוצאה מהשפעה שבאה אליו היותו בסביבה מוגדרת. על כך יש בירורים אצל גדולי החכמים ובמיוחד בספרי המהר"ל מפראג שבהם הוא מבאר שבעם ישראל המצוות באות ממקום עמוק ופנימי שבאישיותם. ואילו החטאים באים ממקום חיצוני יותר. במקומות אחרים המהר"ל מבאר שהנפילות של עם ישראל לא נובעות מרצונות נמוכים אלא הם באות מהרצון להגיע למקומות טובים אולם בדרך יש פאנצ'ר. גם בדברי הרב קוק אנו מוצאים הסברים בהם הוא מבאר על פי מקורות פנימיים שהחטאים של עם ישראל בדור האחרון הינם חטאים רק ברובדים החיצוניים שלנו ולא באים ממקום פנימי בנפש. למרות הגדרות אלו אין הכוונה שאין אנו מחוייבים לתקן את הקילקולים שיש לנו. גם אם הקילקולים הם הרובדים החיצוניים הקב"ה חפץ שנהיה צדיקים בין ברובדים הפנימיים ובין ברובדים החיצוניים.