אני מתכוון בשאלתי לעומק החוויה שלי של מתפלל. כיצד ניתן להבין תפילה בה מציגים "טענות הגיוניות" לפני הקב"ה, כעין תפילתו של משה "המצביע" לקב"ה על "מצבו בדעת הקהל העולמית", או כעין זו של "ההוא דנחית קמיה דרבה" בסוגיית ברכות לג -שלמרות דחיית הגמרא, נראה שרבה אכן קיבל סוג מסויים של תפילה מעין זו (כפי שמשתמע יותר מקושיית המהרש"א וכן אחרים). עם ההיבט הרציונאלי אני מבקש להבין גם את ההיבט החוויתי הפנימי. אודה לרב אם יציע גם מבחר מקורות לעיון

אתה צודק שעיקר התפילה אינה הטענות שאנו טוענים בתפילה אלא עצם הקרבה שלנו לריבונו של עולם. וודאי שהוא יודע הכל גם בלעדנו. אומנם כלל גדול למדונו חכמים, שהתפילה צורך הדיוט ולא צורך גבוה. ומה שאנו טוענים בתפילה טענות הגיוניות ומבקשים כל מיני בקשות אין זה כדי להזכיר לקב"ה מה אנו רוצים או צריכים, וכן לא כדי להזכיר לו "את מצבו בדעת הקהל", אלא כדי להפנים אותם הדברים שאנו מתפללים עליהם. כשאנו אומרים זאת בתפילה מתוך כוונה נכונה הדברים מתיישבים בלבנו ונחקקים בתודעה שלנו, וכך אנו משתנים ומתקרבים אליו. ננסה להמחיש זאת בדרך משל, לאדם השט בסירה ורוצה להגיע אל החוף. הוא זורק חבל אל יתד התקועה בחוף ומושך בחבל. למתבונן נראה שהוא מושך את החוף אליו, אבל באמת הוא מקרב את עצמו אל החוף. כך אנו בתפילה. למתבונן מן הצד נראה שאנו מנסים להטות את הקב"ה אלינו, אבל באמת אנחנו מושכים את עצמנו אליו. חווית התפילה משתמשת בכוח המחשבה, בכוח השכלי, בטענות לוגיות ובטענות אחרות, והופכת אותם מחשבון טענות לחוויה רגשית של השתפכות לפני האל והפנמת המסר העולה מן הטענה השכלית. וכך ממלאת התפילה את תפקידה להטמיע בתוכנו את הרכוש הרוחני שצברנו בלימוד השכלי-מחשבתי שלנו. על תפקידה של התפילה האריך מרן הרב קוק בהקדמה לספרו, עולת ראי"ה. כמו כן תוכל לעיין בספרו של הרב אלי אדלר "תפילת ישרים - עיון אמוני ביסודת התפילה" ושם תוכל למצוא מקורות רבים וכן הסברה שלהם.