1. האם המצוות שמופיעות בחומש דברים (לפי מנין ספר החינוך-תפילין, ק"ש, ברכת המזון, למנות להם מלך...) ניתנו לבנ"י בערבות מואב? אם כן,יוצא שבנ"י הניחו תפילין, ברכו את ברכת המזון וקראו ק"ש רק לפני כניסתם לארץ והם לא עשו את המצוות הללו במדבר, כי הם לא נצטוו עליהם. האם כך הדבר? 2. בשר וחלב. א. כאשר היה משה רבינו בהר סיני, כמה זמן הקב"ה אמר לו להמתין בין אכילת בשר לחלב? ב. אם הקב"ה אמר למשה זמן מסויים, כיצד יכול להיות שכל קהילה מחכה זמן אחר? (אשכנזים וספרדים) ג. האם ידוע לנו כמה זמן בנ"י חיכו במדבר בין אכילת בשר לחלב? אם אפשר להרחיב בתשובות. השאלות ממש מטרידות אותי.

1. כל המצוות ניתנו למשה בהר סיני וחזרו ונשנו לו לפי צרכן. "תניא. רבי ישמעאל אומר: כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד. רבי עקיבא אומר: כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב" (סוטה לז, ב) ומסביר הרש"ש שגם לדעת רבי ישמעאל חזרו על התורה בערבות מואב. וזה מה שאומרת התורה: "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר" (דברים א, ה), שמשה באר את הדברים שיפלו בהם ספק לאחר מותו (ספורנו). וכתב הרמב"ן בתחילת הספר: ". . . אבל בישראל יזהיר המצוות הנוהגות בהן פעם אחר פעם להוסיף בהן ביאור, ופעמים שלא יזכיר אותן רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות . . . ועוד יוסיף בספר הזה קצת מצוות שלא נזכרו כלל. . . וכבר נאמרו לו כולן בסיני או באוהל מועד בשנה הראשונה קודם המרגלים, כי בערבות מואב לא נתחדשו לו אלא דברי הברית כאשר נתפרש בו, ועל כן לא נאמר בספר הזה 'וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל' או 'דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מצוה פלונית'. אבל לא נכתבו המצוות בספרים הראשונים שידבר עם יוצאי מצרים כי אולי לא נהגו באותן מצוות רק בארץ, אף על פי שהן חובת הגוף . . . או מפני שאינן תדירות לא הזכירם רק בבנים נוחלי הארץ". 2. מהתורה יש שלושה איסורים בבשר וחלב: 1. לבשל. 2. לאכול. 3. להנות. חכמים תיקנו הרחקה שיש לחכות בין אכילת בשר לחלב. והטעם לתקנה זו שטעם הבשר ממשיך עד לזמן ארוך ולפי הרמב"ם הטעם שנשארים חתיכות בשר בין השיניים. לגבי הזמן מביאה הגמרא (חולין קה, א) את דברי מר עוקבא, שאביו חיכה יום שלם, בין אכילת בשר לאכילת גבינה, ואילו הוא מחכה בין סעודה לסעודה. ופירש הרי"ף שזמן זה הוא מסעודת הבוקר לסעודת הערב, שש שעות. ואילו לדעת ר"ת והתוספות הכוונה שבאותה סעודה אין לאכול יחד אבל לסעודה אחרת אפשר לאכול מיד. האשכנזים פסקו כדעת ר"ת ולכן מחכים זמן קצר של שעה (הולנדים) או שלוש שעות (אשכנז) ואילו מנהגים אחרים פסקו כשו"ע שש שעות. גם חלק מקהילות האשכנזים מחכים שש שעות.