1. אנו, כבני דור זורם ומהיר מתמודדים לא פעם עם שאלות הלכתיות, ולא תמיד תוך אפשרות לפנות לרבנים בזמן. אנו גם רוצים לדעת יותר ולהבין את הפסיקה, על רבדיה ההלכתיים-פורמאליים ועל רבדיה המחשבתיים. לפעמים אנו מוצאים תשובה מוכנה – "מותר" או "אסור", ויהיה זה באתר אינטרנט או בספר. ועדיין דברים בספק מחמת מורכבותן של המצבים. האם ניתן להסתמך על פסיקה קצרה – מותר או אסור? 2. כיצד יש להבין את דברי ר"מ פיינשטיין ביו"ד חלק ד ל"ח? שם הוא נראה כחוזר בו תוך כדי דברים בפסקה הבאה בה הוא מורה שהלכה ללא טעם – אינה פסיקה, וכך הוא כותב: "ואם כן אפשר שאם פסק חכם אחד עובדא שבאה לידו כפי מה שראה בספרו של אדם גדול, כשלא היה נכתב שם טעם להוראתו, אין זה הוראה כלל. ויכול חכם אחר שסובר איפכא בטעם שנכון לדעתו להורות איפכא אף להקל וכ"ש כשהוא להחמיר, מאחר דהוראת הראשון שהוא בלא ידיעת טעם אין להחשיבה הוראה. אבל יותר מסתבר לע"ד שלעניין זה הוא כהוראה, שגם דפסק כן מחמת שחכם פלוני שהורה כן בספרו ידוע שהוא חכם מובהק ויש לו טעם נכון על כל מה שמורה, לא רק כשיודע בעצמו שרוב דבריו הם נכונים אלא אף כשידוע כן לעלמא אף שחכם המורה בעצמו אינו יודע, נמי הוא טעם גדול להורות כן". מהמשך הדברים נראה לי שהוא מחזיק בדעה ראשונה. אבל הדברים לא בהירים לי.

מעיון בתשובתו של הרב פיינשטיין נמצאתי למד, שאם רב מורה הוראה ללא ידיעת מקורות ההלכה ורק משום שראה שרב גדול אחר הורה כן אין בהוראה זו כוח הוראה לענין זה שלא יוכל רב אחר להביע דעתו בשונה מדעתו. הסיבה שיכול הרב לסמוך על פיסקו של הרב האחר היא מדין רוב שגם הוא כלל הלכתי שניתן לסמוך עליו אולם אין בהוראה של הרב שמסתמך על חבירו שם הוראה. עוד הוסיף שניתן להסתמך על פסק זה רק למשך זמן קצוב שהרי כל רוב שניתן לברר אותו אין להסתמך עליו. אולם כל דבריו זה רק בנוגע למי שבידו ללמוד ולהבין פסק עם ההוכחות שלו והמשא ומתן.