יש מן "גישה" של חז"ל בפירוש התנ"ך שלא ברורה לי כלל ועיקר. רואים בהמון מקומות שהתנ"ך לא "מטאטא" מתחת לשטיח עבירות של אישים גדולים ודגולים בתולדותינו וכותב בלי "צנזורה" גם את הדברים הטובים וגם את הרעים אך חכמים בפירושיהם לתנ"ך נוטים כל פעם לסנגר על חטאי אבותינו ולהפוך אותם לדברים של מה בכך, ולפעמים אף משתמשים בתירוצים שנראים לי מעט מגוחכים (עם כל הכבוד, כמובן). כל פעם ששאלות מסוג זה צצות, אוהבים לענות אליהם ב"אל תלמד תנ"ך בגובה העיניים" ושאין לנו השגה באנשים כאלה. לדוגמא: השבוע כשלמדתי את הפרשה, שפתי חכמים שואל איך זה שיהודה בא על זונה והלא האבות קיימו את כל המצוות ותשובתו היא שאולי זה היה לשם קידושים. זה נראה לענ"ד דוחק עצום, ובכלל, זה אולי מתרץ את עצם המעשה אבל לא את "ההנהגה" שיהודה מפגין. אמנם נכון שאם ידוע על אדם שהוא צדיק אז צריך ללמד עליו זכות אפילו בדוחק אולם התירוצים כאן נראים יותר מדי דוחק ולשם מה התורה כתבה את הסיפור בצורה כזאת אם האמת היא שיהודה (לדוגמא) בעצם היה בסדר גמור וכולם עשו את מה שעשו לשם שמים. רואים זאת גם אצל דוד ובת שבע, ואע"פ שדוד ביקש מהקב"ה למחוק את הפרק הזה (בפרק חלק) והקב"ה לא הסכים, הרי רואים שדוד כן ראה במעשה משהו פגום (בלשון המעטה) והביטויים של נתן הנביא גם הם מעלים תמיהה, "ואותו הרגת בחרב ואת אשתו לקחת לך לאישה". למה אי אפשר לומר שהם חטאו כי הם היו פשוט בני אדם? גדולים, אין ספק, אבל בני אדם. הרי לא כתוב בפירוש בתורה שהם היו אנשים "על אנושיים" אלא אנחנו מסיקים זאת רק בגלל שהזדמן להם לחיות בתקופה ההיא ולההפך לאבותינו הקדומים. אני מתנצל על האריכות אולם שאלה זו (לא ספיציפית, ההנהגה הכללית) מציקה לי מאוד ו"בנפשי הדבר", ואין לי שום כוונה חלילה לקנטר אלא להבין דברים כפשוטם. תודה רבה!

פרשנותם של רבותינו אינה מטאטאת מתחת לשטיח את חטאיהם של גדולי אומתנו, אלא מדריכה אותנו כיצד להבין נכון את מה שמסופר בתנ"ך. הנטיה הטבעית של האדם היא לשפוט את האחר על פי מדרגתו הוא, ולדון את חברו או את הדמות עליה הוא קורא בתנ"ך על פי עולם החוויות שלו והבנתו המצומצמת. וגם אנחנו, כשאנו קוראים בתנ"ך, אנו נוטים לפרש את מעשיהם ומחשבותיהם של גדולי גדולים, על פי העולם הרגשי, המחשבתי והאמוני שלנו. אולם זו טעות. עולם המחשבות והרגשות בדורות קודמים היה שונה בדברים רבים מן המקובל היום, וכן האנשים עליהם מספר התנ"ך שונים מאיתנו מאוד. קשה לנו מאוד לתפוס מהם הרגשותיו ומחשבותיו של אדם שחווה את חווית הנבואה, וזכה לשמוע את קול ה'. איזו השפעה יש לכך על הנפש ועל האישיות. וכך מסביר רבנו הרמב"ם את עניין הנבואה: "ובעת שתנוח עליו הרוח [=הנבואה] תתערב נפשו במעלת המלאכים... ויהפוך לאיש אחר, ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה, אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים, כמו שנאמר בשאול: והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר" (יסודי התורה ז, א). האם אנו באמת יכולים לשפוט אדם שה' מדבר איתו, ולחשוב שהוא נפל בגלל שהוא בן אדם "כמו כולם", כלומר, כמונו? אנו יודעים שאפילו היום, בני אדם שונים מגיבים, גם רגשית ומחשבתית, באופן שונה זה מזה, על אותו אירוע עצמו. את האחד זה מאוד מרגש ואילו את השני פחות וכן הלאה. האם איננו יכולים להבין שאנשים שמרכז עולמם גבוה משלנו וסך החוויות שלהם שונה לחלוטים מעולם החוויות שלנו, גם מתייחסים להרבה דברים אחרת מהצורה שאנו מתייחסים אליהם? חז"ל לא מכסים ומסתירים אלא מנסים לפתוח בפנינו צוהר להבנת נפשם של ענקי עולם, שגדולתם לא הייתה רק בגלל שחיו בתקופות קודמות, אלא בגלל האישיות הענקית שהם פיתחו בהמון עמל ועבודה עצמית. אפשר לומר על שרה אימנו שעינתה את הגר ועל יהודה שהיה עם תמר ועל דוד שלקח את בת שבע שהם היו בני אדם, אבל איזה בני אדם? כמונו? האם אחרי כל מה שמסופר על דוד ועל מסירות נפשו על האומה והמוסר והצדק, ניתן לפרש שהוא חטא בחטא של עריות שאפילו קטני-קטנים יודעים להזהר ממנו? כשם שצריך להזהר שלא לכסות על מה שהתנ"ך מגלה, כך צריך, ויותר, להזהר שלא לגלות בתנ"ך את מה שאין בו, כלומר, חטאים שאישי התנ"ך לא נפלו בהם כלל. וזהירות זו באה לנו מעיון בדברי חז"ל. ואגב, מי שסבור שחז"ל באו לכסות על חטאי אישי התנ"ך, לרוב, לא הבין את דברי חז"ל, ובמקום להתרומם אל מדרגתם של חכמנו, הוא מנסה להשפילם למדרגתו. הדוגמאות לכך מרובות, אלא שכבר הארכתי יתר על המידה. סוף דבר חז"ל באו לרומם את הבנתנו כדי לקרב אותנו אל גובהם של אישי תנ"ך ובעיקר התכנים שאנו צריכים ללמוד מסיפורי התנ"ך.